בת אחת יש לנו. באמת לא ברור ב-כ-ל-ל איך היא יצאה כזאת בת, עם שלושה אחים ואבא ובעיקר עם אמא שהיא הכי הכי לא "בת" שאפשר.
זה לא שאני מתאפרת באופן קבוע (הפעם האחרונה היתה בחתונה שלנו לפני – וואי, אין לי מושג לפני כמה זמן … ), זה לא שאני מתלבשת אלגנטי (הכי אלגנטי שלי זה מכנסי בד וחולצה שחורים שכבר מזמן איבדו את החיבור שלהם לאופנה כלשהי), זה לא שאני שמה לק (שוב, באותה חתונה…), זה לא שיש לי עגילים (אני באופן כללי נגד פגיעה בגוף) ובעיקר – נראה לי שבחיים לא הייתי "בת" במובן כלשהו…
אז איך נהייתה לי בת? ועוד ילדה בת 9 שהיא בת-בת-בת לכל עניין ודבר?
הילדה שלי המהממת (מותר לי, היא באמת מהממת!) היא גם חפרנית ברמות על. והיא חופרת לי כמה חודשים, בעצם שנים, שהיא רוצה עגילים והיא רוצה חדר משלה .
הרבה זמן הצלחתי לעמוד בפרץ (לפחות 4 או 5 שנים, בערך מאז שהיא למדה להתמקד בנושא אחד ולחפור בו במשך שעות). אבל כשגיל לקחה את נועם לעשות עגילים – הבנתי שאני צריכה להתחיל להתכונן באמת, ולספור את הימים לאחור.
החלטתי שנעשה את זה ביום ההולדת שלה. למה? כי אם כבר לצבור נקודות זכות, אז עד הסוף. זה לא סתם "הלכתי לעשות עגילים" זה "הלכתי לעשות עגילים עם נועם ביום ההולדת שלי!!!" – חוויה שתיזכר לכל החיים.
לא יכולה להעלות סרטים כרגע, אבל נסכם ונאמר שאחרי שעה של המתנה בתוך החנות (גם קורונה וגם מחוררת אחת גרמו לפרק זמן לא הגיוני בהמתנה) ואחרי שהבנות עברו על כל עגיל/שרשרת/תיק/ציפורניים מזוייפות/תכשיט/אביזר יופי ומצאו 6 שהן רוצות (על כל 3 מקבלים 3 חינם) ואחרי כך וכך דולרים (עם 20% הנחה) יצאה לי ילדה מחוררת לדבעי ומאושרת עד הגג!
אם נוסיף לזה שלארוחת הערב אכלו כאן ג,חנון (מאכל חגיגי ביותר!) ואורן וגיל הפתיעו בהצעה לסליפאובר באמצע השבוע (ואפילו פעמיים!!!) – אפשר בקלות להבין שזה היה אחד הימים היותר מאושרים בשנה האחרונה 🙂
יכולנו לסכם בזאת את אירועי יום ההולדת (שהרי מסיבה עם 15 חברות כבר היתה, וגם עוגה בזמן בית הספר וגם עוגה עם החברים ביום ההולדת), אבל – השנה הגדלנו לעשות. התלונה הקבועה שלה זה שאנחנו לא נותנים לילדים שלנו מתנות לימי ההולדת – כאילו ששבועות של הכנות וימי הולדת מושקעים מאוד זאת לא מתנת על… מה היא מבינה???
אז לא רק שנתנו לה מתנה אמיתית (כן, עגילי זהב וחורים באוזניים זאת מתנה!), אלא הגדלנו לעשות ויצאנו מגדרנו לעשות אותה שמחה….
עכשיו – זה לא שאני מתנגדת עקרונית לחדרים פרטיים לכל ילד, אבל :
א. כל עוד רוב הילדים רוצים להישאר ביחד – למה להפריד?
ב. אם הטינאייג'ר שלנו עוד לא ביקש להיפרד מהאחים שלו (רק ביקש מקום שקט שאפשר ללמוד בו בלי שאחרים יפריעו, אבל את כל השאר הוא עושה עם כולם) – אז למה זאת שיש לה עוד 3-4 שנים לפני שהיא טינאייג'רית רישמית צריכה להיפרד?
ג. איזה בלאגן זה עכשיו להפריד אותה מכולם! יש פה עניינים של חדרים שצריך אפשרות לסגור אותם, יש פה עניינים של חדרים שצריכים להיות פתוחים לכולם כל הזמן, יש פה מרחבים שצריך לנוע בהם, ויש פה בדרך כלל הרבה ילדים (שרק 4 מהם שלנו) שצריכים להיות כמה שיותר רחוקים ממני שאני לא אשמע את הרעש שלהם
ד. ובכלל – אני אוהבת את זה שהם ישנים במעברה. מעברה זה טוב. זה מחזק את הקשר המשפחתי. זה עוזר לילדים לא לפחד בלילה, זה חוסך במקום ובעיקר זה חוסך לאמא ואבא הרבה סיבובים בחדרים השונים לבדוק שכולם ישנים/מכוסים/עדיין בבית …
אבל, המכשפה לעתיד רצתה וחפרה וחפרה וחפרה וחפרה וחפרה עד שהבנתי שזאת לא גחמה זמנית, זה רצון אמיתי ועד שאני לא אממש אותו לא תהיה לי מנוחה אמיתית.
אז, ביקשתי מכפיר לפנות את השולחן שלו בחדר הלימודים שלו
העברתי את הדברים של זאביק לשולחן הלימודים של כפיר.
העברתי את השולחן של זאביק לחדר השינה הישן של הילדים. גם את הספה הכתומה של האורחים העברתי לשם.
ביחד עם זאביק העליתי את השולחן שהיה של ברק למשרד הישן של זאביק
העברתי את המיטה של יואב לחדר המשחקים הישן
פירקתי את המיטה של אלה מחדר הלימודים הישן של כפיר (המשרד החדש של זאביק) והעברתי אותה אחר כבוד (ועם הרבה מאמצים ) למשרד הישן של זאביק – הלא הוא החדר החדש של אלה.
העברתי את כל המזרונים שישנו בהם במעברה הישנה (חדר השינה של הילדים) לחדר המשחקים הישן (שהפך להיות חדר השינה החדש של הילדים ביחד עם חדר הלימודים של יואב)
ותוך כדי שעשיתי את כל זה, גם שטפתי רצפה, ניקיתי אבק וניקיתי פאנלים מתועפות גלגולי האבק שהצטברו עליהם. כזאת אני – עקרת בית למופת!!!
ככה זה התחיל :
הייתי שמחה להראות לכם כמה היא שמחה כשהיא נכנסה לחדר – אבל זה בסרטון וידיאו ואני לא יכולה להראות כרגע, אז תצטרכו לסמוך עלי – היא ממש ממש שמחה 🙂