חמישימז

רציתי לפתוח את הפוסט הזה, עם תמונה של שימז (שמרית) ושלי מהלול, או מהבית, או מבית ספר, או מהצופים או מהצבא או ממשהו ולמרות שפתחתי את כל ארגזי האלבומים שיש בבית, לא מצאתי אפילו לא תמונה אחת.
וזה מוזר והגיוני כאחד.

הערה מאוחרת: קמתי בבוקר וראיתי שקיבלתי את התמונה המהממת הזו משימז

שימז, החברה הראשונה שלי.
שאיתה גדלתי מגיל אפס. היא ברחוב מגידו 30 ואני ברחוב איריס 8/5 שבצורה לא ברורה נמצאים בדיוק אחד מול השני.
בספר שבו רשומות המילים הראשונות של שימז רשום: 'אבא', 'אמא ו – 'מעמע' – שזאת אני …. בגיל שנה ומשהו, שימז כבר ידעה שהדבר השלישי הכי חשוב בעולם זאת אני, איזו ילדה חכמה!!!

גדלנו ביחד כל השנים, (חוץ משנתיים שבהן משפחת פליישר היתה בשליחות בארצות הברית).
היינו עומדות, היא בחלון הגדול שבסלון שלהם, שמשקיף לכיוון הבית שלנו, ואני על גדר האבן הגבוהה שהקיפה את החצר שלנו, וצועקות אחת לשנייה או כותבות באמצעות האצבעות שלנו אותיות שהצטרפו למילים בשפת האצבעות…
היינו הולכות ברגל ביחד מבית ספר בכל יום, מרחק של קילומטר, שנמשך בעיני נצח, בדרך, היינו שרות, מעבירות את התיק קדימה ומתייחסות אליו כאל אקורדיון. היינו חוצות את הכביש שמתחת לבית של ענבר ששון דרך שלושה מעברי חציה מטופשים באופן בלתי נסבל, רק בגלל שאבא של שימז לא הסכים שהיא תחצה במקום ההגיוני, אבל שלא היו בו מעברי חציה.
במהלך איזה שבוע, שבו היינו 'ברוגז', הלכנו שתינו את כל הדרך מבית ספר, כל אחת על מדרכה בצד האחר של הכביש, מגניבות מבטים הצידה לראות איפה השניה, כל אחת הולכת הכי מהר שהיא יכולה, כדי להשיג בדרך הביתה.

היינו יורדות בערב יום העצמאות, ביחד עם ענבר, מהשכונה שלנו ל'במות' שהיו בשכונה הדרומית, וכל הדרך שרות 'תרו-תרו-תרו-עה-עה, יום הולדת למדינה, יום הולדת הנה בא, תרו-תרו, עה-עה'.

אחרי השיפוץ והרחבת הבית שלהם, שנעשתה מתישהו לדעתי מתישהו במהלך החטיבה שלנו, קנו לשימז מיטת נוער שהיתה פאר היצירה – גם רחבה (90 ס"מ!!!) וגם היתה לה מיטה נוספת מתחת, שנפתחה לאותו גובה כמו המיטה של שימז – לדעתי, אני הייתי הראשונה שבילתה לילה על המיטה הזאת…

היינו הולכות יחד לצופים (בימים ששימז לא היתה צריכה לנסוע לשיעורי נבל) וחוזרות ביחד, דרך המדרגות הגדולות שהובילו מרחוב הגבעה לרחוב כרמל, רצות למטה במורד השבילים המיועדים לעגלות ומרגישות הכי חופשיות בעולם.
כשגדלנו, ושימז עזבה את הצופים והפסיקה לבוא איתי לריקודי עם, היא המשיכה לדווח לי שהיא רואה אותי חוזרת לבדי מהצופים בשעות הערב, רוקדת ריקודי עם על כל הכביש…

ישבתי שעות, בחדר של הנבל, מקשיבה לשימז מתאמנת בנגינה של אותו קטע, כהכנה לבגרות במוסיקה. היא היתה מנגנת, ואני הייתי נודדת במחשבות שלי. לפעמים, גם היום כשהמחשבה שלי נודדת, אני מגלה שהמנגינה הזאת מתנגנת לי בראש.
ראינו ביחד את שידורי הניסיון של ערוץ 2 בחדר השינה של ההורים של שימז. אולי זה לא נשמע משהו מיוחד, אבל בתקופת הדינוזאורים שבה חיינו, היה רק ערוץ טלויזיה אחד, ולראות את ארז טל ואברי גלעד בערוץ אחר – היה חוויה מדהימה מאין כמוה.


היינו נוסעות לתל אביב, ביחד עם ענבר, ישנות אצל אורנה או קרן. אוכלות אצל רחלה. נוסעות באוטובוס ליפו ומסתובבות שעות בשוק הפשפשים ואז, צועדות קילומטרים רבים ברחבי תל אביב בחזרה הביתה.

עשינו פיקניקים בחצר העליונה, שיחקנו קרוקט (תעשו גוגל…). שיחקנו שעות ביליארד בעליית הגג. שרנו 'שוקו ולחמניה' במשך שנים, מזייפות את עצמנו לדעת וממציאות המשך למנגינה בכל פעם מחדש.

********************************************************************************************************

את סופ-השבוע האחרון, ביליתי עם שימז, ענבר וענבל. חגגנו חמישימז – יום הולדת 50 לשימז, שעל אף הפציעה ברגל, רצה 10 קילומטרים במרתון ירושלים, פשוט כי היא תותחית על…

היה לנו כיף. פשוט להיות אנחנו, לתת לענבל ולענבר לספר לנו את כל מה שקרה עם האנשים שהכרנו ב 30 השנים האחרונות. לתת לשימז וענבל לצלם מאות תמונות ולהעלות אותן בכל מיני רשתות חברתיות.. לשחק משחקי חברה ולקשקש כולנו ביחד עם יעל… לאכול (המון) לשתות אלכוהול (עוד יותר המון) ופשוט להרגיש ביחד.
זה היה נעים ומרגש כאחד, לדעת, שגם אחרי 50 שנה ביחד, והרבה שנים בנפרד, אנחנו עדיין מרגישות
At ease אחת עם השניה, והחלקנו מיד לתוך ההרגלים והתפקידים הישנים שלנו, בלי משחקים, בלי דרמות ועניינים, פשוט וזורם.

זאת היתה אחלה פתיחה, לאירועי שנת היובל של כולנו – אני חושבת שנהפוך את זה להרגל 🙂

******************************************************************************************************

הפוסט הזה מרגיש לי לא רציף, לא דומה לפוסטים שאני כותבת בדרך כלל. ולא מביע בכלל את מה שרציתי לכתוב. אבל למרות שאני לא יודעת איך לעשות את זה לשנות אותו, ככה שהוא יציג את מה שאני חושבת ומרגישה, אני אפרסם אותו.

אני אפרסם אותו, כי למרות שהפרידו בינינו אוקיינוסים, עדיין היא שמעה אותי ואני שמעתי אותה במרץ שעבר, וכל אחת מאיתנו ידעה לזהות מה קורה עם השניה.

אני אפרסם אותו, כי היא אחת הנשים המדהימות שאני מכירה והיא צריכה לדעת את זה ואולי אם זה יהיה כתוב שחור על גבי אינטרנט, היא תתחיל להטמיע את זה.

אני אפרסם אותו, כדי שהיא תזכור, שלא משנה מה קורה מסביב, ענבר וענבל ואני – יודעות שהיא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנה ושבכל עתיד שהיא תזמן לעצמה בחיים האלה, אנחנו איתה, בחיבוק ובאהבה גדולים מאוד.

אני אפרסם אותו, כדי שהיא תדע, שלא משנה מה אומרים מסביב, אחרי 50 שנים שהיית שם בשביל כולם, שעשית כל מה שהיית צריכה, כל מה שדרשו ממך, כל מה שציפו ממך – הגיע הזמן לשים הכל בצד, ולהתרכז בך ורק בך, כי אם את לא תתרכזי בך, אף אחד אחר לא יעשה את זה.

*****************************************************************************************************

ביום חמישי בערב, הלכנו להופעה 'לוקח ת'זמן | מופע משירי יצחק קלפטר'.

שמענו שם המון שירים מעולים כולם, אבל אחד מהם, אומר בדיוק את מה שאני רוצה להגיד. אז הנה, באהבה גדולה, מילים של מישהו אחר, אבל הלב כולו שלי.

קחי מה שתרצי, מי יסרב לך
קחי את העולם כולו
מי יוכל לומר לך לא
אם רק תחייכי, מי לא יתאהב בך
מי שאת רוצה יבוא
אל תלכי עם מי שלא.

תעשי רק מה שאת אוהבת
רק מה שאת חושבת
שיהיה לך טוב.

יש לך זמן לגדול, כמה יפה את
קחי את העולם כמו פרי
קחי כל מה שאפשרי
אין אחת כמוך, את כבר יודעת
שתוכלי תמיד לבחור
כל מה שתרצי לזכור.

יום אחד יבוא מי שחיכית לו
מי שאת רוצה יבוא
עם מה שאת אוהבת בו.

תעשי רק מה שאת אוהבת
רק מה שאת חושבת
שיהיה לך טוב.

*********************************************************************************************************

אולי לא מצאתי אף תמונה מ 50 השנים האחרונות, אבל זאת פותחת את 50 השנים הנהדרות הבאות:

מזל טוב, שימז!!!

פורסם בקטגוריה ללא

הג'יפאים ( או חבורת הזבל)

את חבורת הג'יפאים הכרתי בהמשכו של הדייט השלישי שלי עם זאביק. בשבת בבוקר, זאביק קבע עם החברים לצאת לטיול איפשהו מאחורי יוקנעם, ואיכשהו יצא שהסכמתי לבוא איתו.

היו שם איזה 10-12 ג'יפים, עם אנשים שלא הייתי פוגשת בחיים, אלמלא זאביק. רוב המשתתפים היו גברים, וכולם כולם היו נלהבים לקפוץ עם הגיפ לתוך בריכת בוץ ואז לחכות שמישהו ימצא דרך לחבר את הרצועות ולמשוך אותם… אירוע מוזר לכל הדעות, שהפך להיות מוטיב חוזר בחיים שלנו.

הם היו יושבים בפיצה פצה באבן גבירול בתל אביב, ומשפריצים קטשופ אחד על השני. הם היו משחקים tekem אצל צחי בבית. הם היו הכי שמחים בעולם בשניה שהתחיל לרדת גשם, ועוזבים את העבודה לקפוץ עם הג'יפים בבוץ.

השיחות היו באופן קבוע על דנה 45, דנה 60, גירים, דריישאפטים, שיפורים לג'יפים. באופן קבוע הג'יפ של מישהו היה מצריך שיפוץ והם היו מתאספים בשעות אחר הצהריים עד אמצע הלילה לפרק מנוע ולהרכיב מחדש…

קצת מצחיק להגיד, אבל היו גם טיולים. הרבה. יוצאים בחמישי בלילה, אחרי העבודה ומטיילים כל הסופש. עולים את מעלה קטורה או יורדים אותו. נוסעים שעות באיזורים מדבריים ולא פוגשים אף אחד, חוץ מהחבורה של הג'יפים שיצאנו איתה. מדורה בלילה, עם מרשמלו-סלואו-קוק וארוחות שהפכו מהפך מהמבורגרים קפואים ברמה הכי נמוכה עם פיתות וחומוס, לארוחות גורמה בפוייקה, וארוחות בוקר כיפיות, עם שקט של מדבר מסביב.

בתקופה שהתחלתי לצאת עם זאביק, גם החברים האחרים התחילו לצאת עם בנות זוג. לאט לאט החבורה התרחבה, השתנתה, נכנסה למצב זוגיות. ארוחות ערב במסעדות, פיקניק על האש מסורתי ביום העצמאות, חתונות, לידות, בריתות… חיים של משפחות.

הם היו החיים שלנו. החיים הטובים שלנו. החיים שבשבילם חצינו את כל גוש דן כדי להגיע לבית של שי ומאיה רק כי רצינו להיות איתם. החיים שבהם אפשר להתקשר באמצע הלילה לצחי ולצאת לשתות. החיים בהם אריק שולט ברמזורים. וארז מספר סיפורי אלף לילה ולילה על הצבא. החיים שבהם עמי הוא קול השפיות בזמן שאורי גת ושי מדברים שטויות עד אמצע הלילה. החיים שבהם אסף וליאת פתחו פיצריה, ואנחנו באנו לתמוך ולאכול. החיים החיים שבהם שרון הוא החבר שתמיד אפשר לסמוך עליו, לא משנה מה קורה מסביב. החיים שבהם.אורי פז תמיד צוחק וטוב לב. החיים שבהם כולנו יורדים לסורוקה ואז מבלים חודשים בערבים בשיקום בתל השומר עם אורי טל. החיים שבהם זאביק פורח עם אנשים שהם בדיוק בדיוק כמוהו.

השנים הראשונות בארצות הברית היו לי קשות. מאוד. הרגשתי לבד וכל הזמן רק רציתי לחזור לישראל. המרחק מהמשפחה היה מאוד קשה, אבל המרחק מחבורת הג'יפאים היה קשה מאוד. למרות שהיו לנו הרבה חברים מסביבנו, לא מצאנו חברים שיכולנו להרגיש אליהם מה שהרגשנו לחבורת הג'יפאים. והרבה הרבה שנים, לא מצאנו חברים שהתחברנו אליהם כזוג, כמו שהתחברנו לשי ומאיה.

הדרך מתקצרת, תיכף אנחנו מגיעים לפיקניק שמאיה אירגנה, ונפגוש את החברים. מוזר – אני מתרגשת כמו בחורה שהולכת לפגוש את אהוב נעוריה אחרי שנים שהם לא נפגשו. אני יודעת שאי אפשר למחוק את 11 השנים האחרונות, וכמעט על גבול החרדה מה יהיה במפגש.

איך חוזרים אחורה ? לא בטוחה שאפשר… אבל אפשר אולי להתחיל משהו חדש, אחר?

התגעגענו – אז באנו….

יש, יש מצב שיום אחד נסתכל על זה ונכנס לעצמנו "מה עשינו?", אבל כרגע, בנקודת הזמן הנוכחית – זה הדבר הכי נכון עבורנו.

התגעגענו במשך 11 שנים (טוב, נו, אני הראיתי את זה יותר מכולם), אז באנו. קצת יותר מאוחר ממה שציפיתי, אבל באנו. וכמה טוב להיות בבית 😃

דברים שלמדתי לפני ואחרי הטיול

1. אם עוברים את הגבול למדינה אחרת, כדאי לבדוק מראש מה צריך לעשות כדי לעבור את הגבול, אחרת נתקעים בגבול חצי שעה ומנסים לסרוק מסמכים…. (מי בעולם עדיין בודק מסמכים של קורונה??? כנראה שקנדה וישראל…במקרה, שתי המדינות שנכנסנו אליהן בטיול הזה)

להמשיך לקרוא

ילו – ווגאס –>

כשהסתכלנו קדימה על לוח השנה, והבנו שבין סיום החופשה עם עופר ושרון למפגש עם נדב יש 5 ימים, הבנו שצריך לעשות עוד משהו בדרך. יש הרבה מה לעשות והרבה קילומטרים לנסוע בין ילוסטון ללוס אנג'לס ואפשר לעשות את זה בכל מיני כיוונים.

הפעם, הקשבנו למה שאנחנו צריכים ולא רק מה שאנחנו רוצים (ה"אנחנו" הראשון מתייחס לילדים והשני למבוגרים…). כמות התלונות של ברק ואלה על ההליכות, הנופים, המחסור בשעות אלקטרוניקס (באמת לא חסר…) אבל בעיקר חוסר שביעות הרצון הכללית שהם מפגינים – הבהירו מעל לכל ספק שאנחנו צריכים חופשה. כזאת אמיתית, עם מלון, ובריכה.

להמשיך לקרוא

נודלס….

אין, אין, אין על האחיינים שלי. אני מתה עליהם, על כל השמונה…. והכי הכי אני אוהבת שהם באים לבקר אותנו ואנחנו נוסעים לטייל או לנפוש ביחד, כי אז יש לנו אותם 24/7, ואין שום דבר שמסיח את דעתם או את דעתנו וזה הכי כיף בעולם.

אז כשנדב אמר שהוא ישמח להיפגש איתנו בדרך שלו ממקסיקו לטיול בארצות הברית, זאביק בדק את האפשרויות, הזמין בית, הזמין כרטיסי טיסה מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו ומשם לישראל וכל מה שנשאר לכולנו לעשות זה לחכות בסבלנות למפגש המרגש עם נדב, הידוע בכינויו "נודלס".

להמשיך לקרוא

תראו כמה גדלנו…

לפני 11 שנים (פחות 11 ימים, אבל מי סופר) עלינו בנתב"ג לטיסה לניו-יורק בדרך לסן פרנסיסקו. שני הורים, שני ילדים בני כמעט ארבע ושנה וחצי.

(רואים שכפיר מחזיק את האוזן? 11 שנים אחרי, אני מסתכלת על התמונה הזאת וקולטת שהיו סימנים לדלקת האוזניים החריפה שהיתה לו ושגרמה לעליית חום מטורפת, איך שהתיישבנו במטוס 🤒)
להמשיך לקרוא

ממש ליד, אבל לא באמת ילוסטון

(רביעי, 3 לאוגוסט, 2022, ווסט ילוסטון, 5 דקות נסיעה מהפארק)

חלק מהעניין, כשמטיילים עם חברים, וגם כשמטיילים הרבה זמן – זה לדעת מתי לעשות הפסקת מנוחה. כזה היה היום הזה. אחרי יום האתמול, שהתחיל ביציאה מהבית ב 9:30 בבוקר והסתיים בהגעה לבית אחר בשעה 10:30 בלילה, הוחלט ברוב קולות לנוח, במקום לטייל בילוסטון.

להמשיך לקרוא

המקצוע הבא של זאביק…

אתמול דיברתי עם נדב, האחיין שלי. סוף סוף זאביק ואני מצאנו כמה דקות לדבר עם נדב (מאז מרץ…) והבנו שנוכל להיפגש איתו בלוס אנג'לס ורציתי לראות אם זה באמת יסתדר לו.

קישקשנו לגבי המשך הטיול שלו בארצות הברית (נראה לי שהוא מתכנן לעשות לולאות על המפה של ארצות הברית) והמלצתי לדבר עם זאביק, שיודע באמת איפה כל המקומות שנדב רוצה להיות באמת ממוקמים על המפה ומה עוד אפשר לעשות בדרך (בניגוד לשנינו שסתם זורקים שמות…)

להמשיך לקרוא

כמה עובדות על מונטנה

(יום שלישי, 2 לאוגוסט 2022, הדרך מגליישר פארק לילוסטוןֶ)

כמה עובדות שלמדתי על מונטנה בנסיעה עם שרון:

  1. מונטנה היא המדינה (state) הרביעית בגודלה בארצות הברית 147,040 sq mi (380,800 km2)
  2. במונטנה יש בערך מיליון תושבים (1,085,407)
  3. הדרך ממונטנה לילוסטון רצופה באגמים ענקיים, שלוקח שעה נסיעה לאורך החוף לעבור מצד אחד לצד שני. בזמן שמהצד שני יש הרים עוצרי נשימה.
  4. הרבה יותר כיף לנסוע עם חברה באוטו ולדבר, ולסיים מחשבה->שיחה-> קריאת התפעלות מהנוף, מאשר לנסוע עם 6 ילדים באוטו ולשמוע אותם מדברים בטלפון (דרך הרמקול של האוטו) עם חברים קליפורניה בקשר לקייטנת הלארפ שמתרחשת בימים אלה בפאלו אלטו…🤪
להמשיך לקרוא