10 שנים (אולי קצת יותר), היא היתה מחוץ לחיים שלנו.
זה לא שלא אהבנו אותה, או שלא הסתדרנו ביחד. להיפך. הסתדרנו  יותר מדי טוב ביחד. רצינו כל הזמן להיות איתה, בבוקר, בערב, בלילה.
זה הפך להיות קשר מאוד תובעני, זה גזל מאיתנו זמן, שעות שינה, שעות של שנינו ביחד לבד, שעות של כל אחד מאיתנו לבד.

לאט לאט, לא במודע, הקשר התחיל להתנתק. בהתחלה, היא עברה, וכשהיא חזרה לסביבה המוכרת, כבר לא היתה בה את אותה חיוניות.
ואז, כשעברנו לכפר מונש, היא נשרכה אחרינו, אבל לא הרגשנו צורך להחזיר אותה למרכז החיים שלנו, אז פשוט לא התחברנו אליה מחדש.

אז הבנו שאפשר גם בלעדיה.

שלא תבינו לא נכון, כשהיינו  נפגשים בבתים של אחרים, שמחנו מאוד. היינו יושבים מרותקים, מקשיבים ומתפעלים מכל קורותיה. אבל בבית, בעיקר נמנענו.
כשהיה לנו צורך עז, בגלל אירוע מיוחד, או איזה עניין גדול – היינו מוצאים פתרונות למפגש. הולכים למשפחה, לחברים ונפגשים.
מצאנו פתרונות חלופיים, אלטרנטיבות, שהיו טובים וסיפקו את הצרכים המיידיים, אבל גרמו לנו כאבים.

ובעיקר,  שמחנו, שאנחנו כבר לא בקשר הכובל הזה. כמו מכורים, שמחנו שאנחנו רחוקים ממנה ושהיא לא יכולה להשתלט על החיים שלנו שוב.

אבל בתחתית ההכרה, תמיד היתה השאלה: "מה יקרה?"… מה יקרה אם נפתח לה את הדלת יום אחד והכניס אותה בחזרה בצורה מסודרת לחיים שלנו? האם נצליח לשמור על אותה מערכת יחסים?האם נוכל לשלוט בעצמנו ולא נתפתה לה לאורך זמן?האם נוכל לעמוד חוסן מולה ולא ניתן לה שוב להשתלט על החיים שלנו?

אחרי יותר מעשר שנים, ביקשתי מזאביק לעשות מעשה ולהכניס אותה בחזרה אלינו הביתה.
היא הגיעה. בעשר השנים שעברו, היא הפכה להיות בוגרת יותר. מתוחכמת יותר. בעלת יכולות גדולות מאי פעם.
ועכשיו, עכשיו זה זמן המבחן שלנו. האם נוכל לתת לה מקום בחיים שלנו, בלי שהיא תשתלט על הכל? עלינו, ועל הילדים? האם הצלחנו להתמודד עם ההתמכרות שלנו אליה?

בינתיים, נראה שאנחנו בשליטה. ימים יגידו….