כשהסתכלנו קדימה על לוח השנה, והבנו שבין סיום החופשה עם עופר ושרון למפגש עם נדב יש 5 ימים, הבנו שצריך לעשות עוד משהו בדרך. יש הרבה מה לעשות והרבה קילומטרים לנסוע בין ילוסטון ללוס אנג'לס ואפשר לעשות את זה בכל מיני כיוונים.
הפעם, הקשבנו למה שאנחנו צריכים ולא רק מה שאנחנו רוצים (ה"אנחנו" הראשון מתייחס לילדים והשני למבוגרים…). כמות התלונות של ברק ואלה על ההליכות, הנופים, המחסור בשעות אלקטרוניקס (באמת לא חסר…) אבל בעיקר חוסר שביעות הרצון הכללית שהם מפגינים – הבהירו מעל לכל ספק שאנחנו צריכים חופשה. כזאת אמיתית, עם מלון, ובריכה.
למזלנו, לאס ווגאס נמצאת די בדרך, ובגלל גל החום ששטף את ארצות הברית בשבוע האחרון חשבנו שווגאס באוגוסט זה לא נורא…
בשבת בבוקר קמנו, ארזנו, ארזנו, ארזנו, ניקינו וסידרנו בזמן שהילדים לירפפו ונסענו קילומטר למקום המקלט של דובים וזאבים (וכמה בעלי חיים אחרים) שלא יכולים לחיות בטבע. בני האדם השתלטו על חלקים נרחבים מאיזור הגידול של בעלי החיים ובעיקר של הדובים. אלה מצידם, לא מוצאים מספיק אוכל ביער ונוטים לחפש אוכל בקירבת המגורים של בני האדם. הם מחפשים אוכל בפחי אשפה, בצידניות, ולפעמים גם באוהלים או במטבחים של אנשים שלא נהגו בהתאם להוראות והשאירו את האוכל בחוץ ולא במקומות הייעודיים (קופסאות מתכת גדולות).
התוצאה ברוב המקרים היא לרעת הדוב. דובים שמסתובבים ליד בני אדם, מעלים את רמת הלחץ של הרשויות, כי יש להם נטייה להפוך להיות עצבניים ומסוכנים לציבור. אז יש וועדה מיוחדת שתפקידה הוא להחליט אם דוב מסויים מסוכן לציבור. הוועדה יכולה לאשר ניסיון להעביר את הדוב למקום אחר שבו יש פחות אנשים, או – אם היו ניסיונות כאלה כבר, לסיים את הביקורים לצמיתות.
יש מקומות ששמחים לקבל דובים (נניח, גני חיות) ויש את המקום הזה שאליו הגענו היום – שקולט ומציל דובים. חלק מהדובים הגיעו כשהיו גורים והאימהות שלהן נורו. דובים צעירים מדי לא יכולים ללמוד להסתדר לבד בטבע (צריך לדעת איפה ואיך לחפש אוכל, לסמן את השטח שלך וכו') ולכן.הביאו אותם למקלט. אחרים פשוט הועברו למקלט כדי למנוע מהם סיום עגום לחיים.
לא הצלחנו להבין למה יש זאבים במקלט (לא כתוב בשום מקום), אבל ליד הכלובים של הציפורים, יש תיאור של כל ציפור, והסיבות להגעתן למקלט. רוב הציפורים הגיעו בגלל (ולא בזכות) בני האדם: כנף פצועה מירי, הרעלת עופרת וכו וכו. או כמו שיואב אמר "קראתי 3 שלטים ואני לא רוצה לקרוא יותר כמה אנשים הם רעים"
בסיום הסיור, נתנו לילדים ללארפפ עוד קצת, הצטלמנו פעם שניה ואחרונה כולנו ביחד, ישלימו את משפחת מזרח מערבה לקליפורניה, בזמן שאנחנו נכנסנו לאוטו לנסיעה של 7 שעות נטו לאמצע הכלום… סתם עצירה בדרך כדי לשבור נסיעה של 11:30 שעות…
לפני שנכנסנו לאוטו, עצרנו בעיירה שהיינו בה, קנינו מגוון קטן של חולצות עם.העיצוב Yellowstone , אכלנו גלידה וקנינו ערימות של ממתקים, ויצאנו לדרך!
נסיעה של 7 שעות נטו, היא לפחות 9 שעות ברוטו. צריך לעצור לפיפי כמה פעמים, לאכול פעם או פעמיים ויש בדרך עיכובים, כמו עבודות בכביש שמאטים את הקצב. היום, למשל, בשעתיים הראשונות של הנסיעה ירדו מבולים לפרקים. אי אפשר היה לראות דרך החלון כלום. רק מטחים של גשם.
לפני יותר מ 4 שנים גילינו את חדוות האודיובוק – ספרי שמע. לדעתי אחד הספרים הראשונים ששמענו היה the Martian (האיש ממאדים) שהוא לא ספר שלגמרי מתאים לילדים בני 4-6…. אבל מאז שמענו כבר את הסדרה Land of stories (6 ספרים), את הסדרות של פרסי ג'קסון (3 סדרות שבכל אחת 5 ספרים) ואולי עוד סדרה שאני לא זוכרת.
בדרך, עצרנו באיזה rest area
באלסקה עוד שמענו את שני הספרים האחרונים של "מבחני אפולו" והתחלנו את הסדרה של Keeper of the lost cities. אני דווקא הייתי בעד ארטמיס פאוול, אבל הרוב הצביע נגדי. אז אנחנו כבר בספר השישי ויש עוד 3.5 ספרים לסיום הסדרה. לא מאמינה שנסיים אותה בטיול הזה, אבל שתבינו כמה שעות אנחנו נוהגים – שמענו כבר מעל 100 שעות סיפורים בטיול הזה…. אומנם זה מתחלק על 35 ימים, אבל זה עדיין ה-מ-ו-ן…
אם במקרה אנחנו עוצרים את הסיפור, כדי לדבר רגע או להסביר את מה שאנחנו רואים, מיד ברק ואלה צועקים play, play שלא נפספס חלילה דקה או שתיים מהסיפור ואם זאביק יוצא לתדלק ואי אפשר להמשיך לשמוע בלעדיו יש אכזבה גדולה באוטו.
אז כשאמרנו לילדים שיש נסיעה של 11.5 שעות, נשמעו צעקות שמחה והתרגשות גדולה (באמת!!) וכשהגיע הערב והגענו למלון (אחרי שיואב הקיא בצד הדרך במרחק של 5 דקות נסיעה מהמלון), ישבנו עוד 10 דקות באוטו, כדי לשמוע את הסוף של הספר….
אם במקרה לא מקשיבים לסיפור (נניח כשזאביק צריך לנהל שיחת טלפון), זה בדרך כלל לא נגמר בטוב. הילדים יכולים להיות מהממים לפעמים (חיבוקים ונשיקות ), אבל ברוב המקרים זה נגמר בכעס של אחד הילדים או בצרחות "תפסיקו כבר!!!" שלי. להיות ביחד באוטו 5-6-7 שבועות זה קשוח במיוחד והעצבים של כולנו כבר רופפים.
טוב שננוח בווגאס מחר 😃