(9-7-2012: נו, אם אני כבר לא מצליחה לישון בלילה – לפחות שיצא מזה משהו טוב).
(25-8-2012: את הפוסט הזה התחלתי לכתוב כשאלה עוד היתה בת פחות מחודש, והיום כשהיא בת יותר מחודשיים וזאביק לקח את הבנים לקמפינג – אני מקווה לסיים אותו)

משבוע 36 חיכיתי שרחלה תבוא. אמרתי לעצמי – ברגע שרחלה תגיע, ניתן לה יומיים שלושה להתאפס ואפשר ללכת ללדת. בהתחשב בעובדה שרחלה עוד לא ידעה בכלל שאנחנו רוצים שהיא תבוא – זאת היתה המתנה סבירה לכל הדעות.

אחר כך, זאביק אירגן לרחלה את הכרטיסים. והיא הגיעה – לשבעה שבועות בדיוק. אני שומעת את הערות הקהל ברקע (יש להודות – בעיקר את המשפחה שלי) "משוגעת הרחלה הזאת, היא באה להיות אצלם שבעה שבועות? איך רחלה תסבול אותם ואת נעמה הקריזיונרית הזאת במיוחד? היא תשגע אותה, ותתעצבן עליה ותהיה לא נחמדה אליה. בשביל מה רחלה צריכה את כל השטויות האלה?" – באמת אני לא יודעת למה היא צריכה את כל השטויות האלה. אבל אנחנו היינו צריכים אותה. אז היא באה…וזה המקום להודות לה מאוד מאוד על כל הזמן שהיא היתה פה ועל כל הסבלנות (בעיקר אלי :-)), כי אם היא לא היתה פה – אין לי מושג איך היינו מסתדרים 🙂 – המון תודה, אוהבים ומתגעגעים אליך פה  מאוד….

בכל יום אמרתי לעצמי, צריך לנצל את הזמן מהר מהר לפני הלידה ולעשות כל מיני דברים חשובים כמו להחזיר דברים ל TARGET ול- THE CHILDREN PLACE וכו' וכו'. וגם צריך להראות לרחלה את
הסופר-מרקטים הרלוונטיים, אז ניתן לזה עוד כמה ימים, אפילו שהייתי כבר אחרי שבוע 38.

בכל שבוע שכשהגעתי לד"ר לוין לבדיקות, אמרתי לה: "ד"ר לוין, אני צריכה ללדת מוקדם הפעם. יש לי תוכניות לחודשים יולי-אוגוסט, אני צריכה תינוק/תינוקת בני יותר מחודש" וד"ר לוין (אחרי שעשתה מין "פחחחח" כזה מגחך), ענתה לי בכל פעם "2 הלידות הקודמות שלך נגמרו בסוף שבוע 42, למה את חושבת שהפעם זה יהיה שונה?" – למה באמת? כי יש לי תוכניות!!!

בתחילת כל שבוע אמרתי לעצמי, השבוע זה יקרה. ובסוף השבוע הבנתי שהשבוע זה לא קרה…
רחלה כבר היתה אצלנו שבוע, שבועיים ובכל יום מישהו אחר הזכיר לי שאני מבזבזת את הזמן היקר שהיא נמצאת פה. בכל יום מישהו אחר הזכיר לי שאני רוצה ללדת כבר. בכל יום מישהו אמר לי שהיום אני יולדת. בכל יום מישהו שאל אם לא נמאס לי כבר. בכל יום מישהו אמר שאני לא נראית כאילו אני עומדת ללדת בכל יום. בכל יום המוכרים אצל פליפה אמרו לי שיש לי בן בבטן. בכל יום מישהי מהחברות אמרה לי שיש לי בת בבטן. בכל יום לא ילדתי.

ככלל, אני לא מהאנשים שמדברים בקול עם העובר שבבטן. אבל הפעם הרגשתי שאין ברירה. ביום שלישי, בשבוע 39 או 40, בדרך לפוקר – דיברתי והסברתי את החשיבות של לידה בתאריך קרוב ככל האפשר. סיפרתי שכולם כבר מחכים והכברתי במילים על החיים הטובים שבחוץ. לא עזר.

בביקורת של יום רביעי באמצע שבוע 41, ד"ר לוין אמרה לי שאם אני לא אלד עד יום ראשון (סוף שבוע 41), היא מצפה שאני אגיע לבית החולים, אקבל פיטוצין ואתחיל תהליך של לידה. זה הפרוטוקול פה. מיד הבנתי שצריך לנקוט בצעדים מיידיים. אבל אז נקעתי את הרגל. פעמיים באותו יום באותה רגל. אמרתי לעצמי שאני לא אוכל לזוז עם רגל נקועה ואז יהיה לי יותר קשה להתמודד עם הצירים – אז דחיתי את הצעדים המשמעותיים.

למחרת, ביום חמישי, הבנתי שכלו כל הקיצין. זאביק נרדם על הספה בסלון בשעה שמונה בערב. הילדים נרדמו בחדר שלהם בשמונה וכמה דקות. סידרתי את התיק ווידאתי שיש לי את כל מה שצריך. ובתשע בערב שתיתי 2 כפות של שמן קיק בתוך מיץ תפוזים (זה לא נורא כמו שזה נשמע, רק קצת שמנוני…) הגיעה השעה חצות וכלום לא קרה. איזה ייאוש. הלכתי לישון.

בשלוש יואב התעורר ומאז לא הצלחתי לישון. התהפכתי והתהפכתי ולא נרדמתי. לקראת ארבע הצלחתי להירדם. ואז בארבע הרגשתי פתאום ציר. ומיד חשבתי שירדו לי המים. הסתבר שלא. פשוט דימום. מיד הערתי את זאביק והתארגנו ללכת לבית החולים. הערתי את רחלה, סיפרתי לה שאנחנו הולכים ויצאנו מהבית בארבע ועשרים. נסענו עד רחוב פרימונט ואז גילינו ששנינו שכחנו את הארנקים בבית – לא שתיכננו לצאת למסעדה או משהו, אבל התעודות המזהות וחשוב מכך כרטיסי הביטוח שלנו בארנקים, חזרנו הביתה, לקחנו ונסענו.

הירידה לכביש המהיר היתה חסומה, ככה זה כשעובדים בכביש המהיר בכל לילה במשך חצי שנה – דווקא בלילה שאנחנו צריכים יש עבודות בירידה שלנו…. זאביק נסע בכביש המקביל עד הירידה הבאה. הצירים התגברו לאיטם. בעשרה לחמש הגענו לבית החולים. מזל שעשיתי סיור מקדים כמה שבועות קודם וידעתי לאן צריך ללכת ומה לעשות – נכנסנו דרך הכניסה של המיון. כשהם ראו שאני בצירים ומדממת, הם שמו אותי על כיסא גלגלים ומישהו לקח אותנו למעלה.

ב"למעלה" מיד הכניסו אותי לחדר ונכנסה איתנו אחות. אולי שתיים. אולי היו המון אנשים במחלקה באופן יחסי לשעה חמש בבוקר. החלפתי לכותונת המגעילה של בית החולים, חיברו אותי לאינפוזיה, השכיבו אותי על המיטה, הרגליים שלי התחילו לרעוד – יש מצב שכבר הייתי בלחץ :-).
בדקו פתיחה – לא משהו שאפשר לכתוב עליו הביתה – אולי 0 אצבעות. כלום, שום דבר. והצירים מתגברים.

מסתבר שהדימום קצת מלחיץ את  המערכת הרפואית שמסביבי, מגיע הרופא התורן ובודק, אומר שאין כלום והולך לו לדרכו. בשלב מסויים כל האחיות נעלמות גם. זאביק יושב על הכורסא בצד וקורא
אי-מיילים. בחמש וחצי בבבוקר, אני עם צירים והוא עובד בחדר הלידה – איזו מסירות לעבודה….

הצירים מתגברים. גם הרעידות ברגליים. אני רוצה לרדת מהמיטה להסתובב אבל יודעת שאין מצב שהרגליים שלי יחזיקו אותי. בינתיים אני מצליחה לא לצרוח. זה לא בית חולים "מאיר" פה עם כל היולדות האחרות שצורחות. יש שקט מסביב – לא נעים לי לצרוח, אז כשבא ציר אני גונחת בשקט. זאביק יושב בצד ויודע שכדאי לו להיות יפה ולשתוק.

בניגוד למה שמעיין סיפרה לי, ומה שאמרה לנו המתנדבת בסיור, אין אחות בחדר שלי למשך זמן רב. אמרו שכמעט אין מצב שאת לבד בחדר בלי אחות. איכשהו זה מרגיע אותי מצד אחד – כנראה שהם לא ממש לחוצים מהדימום שלי, ומלחיץ אותי מצד שני – מה יהיה אם הם יפספסו את הלידה??? מחשבות הזויות בזמן הצירים…

הרופא מגיע עוד פעם. בודק. יש פתיחה – 4 ס"מ. מהשיחה בינו לבין האחיות, אני מבינה שד"ר לוין בדרך לבית החולים, היא אמורה ליילד אותי. בשני החדרים הסמוכים יש שתי נשים נוספות בתהליך לידה שהן גם מטופלות של ד"ר לוין – את מי היא תיילד קודם? זה מרגיש לי כמו תחרות.

השעון שמעלי לא עובד, תקוע על השעה עשרה לשש. מדי פעם אני שואלת את זאביק מה השעה. לא עבר הרבה זמן הפעם הקודמת…. הרופא שבדק ואמר שיש פתיחה היה פה בערך בשש וכמה דקות. בשש וחצי הוא שוב כאן – פתיחה של עשר. מה אתה אומר? הגוף שלי מתחיל להתפתל, כואב לי באמת.

בלידה של כפיר הייתי עם אפידורל – מרגע שקיבלתי אותו, לא הרגשתי את הגוף שלי עד 3 שעות אחרי הלידה. אז לא ממש הרגשתי את הלידה. אצל יואב הייתי בלי אפידורל. אבל לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, אז לא ידעתי למה לצפות. אבל עכשיו – עכשיו אני כבר יודעת שזה הולך לכאוב, וכל הגוף שלי בלחץ ממה שהולך לקרות עוד מעט.
תמיד כשקראתי בספרים שנשים אומרים "אני לא יכולה… תכניסו את זה בחזרה פנימה… תעצרו את זה….אני  לא מסוגלת…. למה נכנסתי להריון???" חשבתי שזה מצחיק, אבל עכשיו כל המחשבות האלה בדיוק עוברות לי בראש. אני לא מסוגלת. אני לא מסוגלת לסבול את הכאב הזה. שום דבר לא שווה את הכאב שאני הולכת לעבור. אני יודעת שזה טיפשי לבנות בתוך עצמי את הלחץ הזה – אבל לא מצליחה להימנע מזה.

מרגע שהרופא אומר שיש פתיחה של עשר, אולי קצת לפני אפילו, כל החדר מתחיל להתמלא באנשים. מסדרים פה ערכות ניתוח, ערכות הכנה לתינוק, מחממים את האינקובטור, מוציאים את הזרקור הגדול מהתיקרה (מין מנורה ענקית שאמורה לעזור לרופאים לראות מה קורה בתוכי :-)). גם הרופא כבר לא הולך לשום מקום. פתאום מופיע אצלו ביד מין מקל כזה ארוך. כמו מסרגה. זאביק מתקרב אלי ונותן לי יד. הרופא אומר שהוא הולך לפקוע לי את המים, לא שואל אותי כמו ששאלו בישראל. אומר לי. בדיעבד מסתבר שהדימום כן הלחיץ אותם והם רק חיכו לראות אם הלידה מתפתחת במהירות או לא, והוא פקע לי את המים כדי לזרז את הלידה.

שניה לפני שהוא פוקע את המים, אני נזכרת שבפעם הקודמת הצירים התגברו מיד אחרי פקיעת המים. אני יודעת שאין מנוס מלצרוח. אני מספיקה להתנצל באנגלית בפני כל מי שבחדר על הצרחות שתיכף יבואו והרופא פוקע את המים. מיד מתגברים הצירים והצרחות אינן מאחרות לבוא. כואב…..

אני מרגישה צירי לחץ. אני מרגישה את הראש של העובר דוחף לצאת החוצה. זה כואב. באמת.
קרן, אחותי תמיד אומרת שללדת זה כמו "לחרבן אבטיח". ככה אני מרגישה עכשיו. מכיוון שאני פולנייה, אני רק מפחדת כל הזמן שמרוב לחץ ולחיצות יברח לי פיפי באמצע הלידה… פולנייה.

הכאבים חזקים נורא, ואני צורחת. הרופא אומר לי מתי ללחוץ, כמו בסרטים. הוא אומר לי לחכות עוד רגע ואז ללחוץ. אני לא יכולה לחכות ואז אני לא יכולה ללחוץ. אני אומרת לו את זה. הוא אומר לי שאני ממש בסדר ושאני יכולה לעשות את זה. גם האחיות מסביב אומרות לי את זה. גם זאביק אומר לי את זה. בעברית. הוא אומר לי ללחוץ לו את היד. אני לוחצת חזק.

אני מרגישה שמשהו עובר אותי בדרך החוצה. הראש מתחיל לצאת. אני כבר לא יכולה יותר. הרופא אומר לי ללחוץ חזק. לא יכולה. לא יכולה. לא יכוללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללה.
הראש בחוץ. מסתבר שיכולתי. אני מרגישה את הגוף מחליק החוצה – איזו הקלה.

6:38 בבוקר. אני רואה את התינוק מחליק לעבר הרופא. מעניין מה נולד לנו. נדמה לי שאין לזה בולבול. הרופא מחזיר את התינוק בידיים ושואל:

"?You said you have 2 boys at home, right"
("אמרת שיש לך שני בנים בבית, נכון?")

אני מותשת מדי בשביל לענות. תגיד לי כבר מה נולד לנו בן או בת. ואז זאביק עונה לו:

"…Yes, we have 2 boys, and now we have a beautiful baby girl"
("כן, יש לנו שני בנים בבית ועכשיו יש לנו בת תינוקת יפיפייה…")

יש לנו בת. נסיכה בבית שלנו. מי היה מאמין… נסיכה. שלנו.

הנסיכה עטופה. נותנים לי אותה. באמת נסיכה. שלנו. איזו פיצפולה. קטנה. נסיכה.

האחות לוקחת את הנסיכה לבדוק אותה. הרופא ממשיך איתי. מחכה שתצא השילייה. מושך בעדינות (או שלא) לנסות לזרז אותה. אני רואה עליו שהוא מאוד רוצה לראות את השילייה. הוא לוחץ על הבטן. הלו!!! הרגע ילדתי, מה הלחץ??? השיליה בחוץ והרופא בודק. שלמה. יופי, אני שמחה.

זאביק מתקשר לרחלה, ומספר לה שיש לנו תינוקת. היא לא מספרת לילדים. זאביק יספר להם אחר כך.
ד"ר לוין מגיעה. מותק, איחרת את הלידה שלי. היא מדברת עם הרופא שיילד אותי. היא מדברת איתי וצוחקת על זה שהייתי כל כך זריזה. הגענו בעשרה לחמש לבית החולים בלי פתיחה וב- 6:38, אחרי שלושה צירי לחץ מרגע פקיעת המים – הנסיכה היתה בחוץ. באמת מהיר.

זאביק מקבל את הנסיכה מהאחות, הוא עומד לידי ומראה לי אותה. חמודים. דומים….. אני קולטת שנגמרו לי הרעידות ברגליים. הצוות מסביבי מתחיל להתארגן ומוציא את המיטה מהחדר. הסבירו לי מה קורה? לא חושבת. לאן אנחנו הולכים? למה נכנסים לחדר הניתוח? ד"ר לוין והרופא שיילד אותי נכנסים. אני עוצרת את ד"ר לוין ושואלת מה קורה. ד"ר לוין מסבירה לי שהדימום לא נפסק אחרי הלידה. והוא לא מהשיליה. הם חייבים לבדוק שאין קרע פנימי. אני צריכה להיות בלחץ? לא. הם יבדקו. אם יש בעיה, הם יתקנו אותה. אני בידיים טובות. אני מבקשת שהיא תסביר לזאביק בחדר. אין בעיה.

הרופא המרדים שואל אותי אם אני רגישה לתרופות. הוא אומר שתיכף מתחילים.

הדבר הבא שאני רואה, זה את החדר שילדתי בו. ואת זאביק עם הנסיכה בידיים. התעוררתי והכל בסדר. עכשיו אני יכולה להיות רגועה. ולקחת את הנסיכה שלי. עברנו את זה…. יש לנו נסיכה בבית …