את חבורת הג'יפאים הכרתי בהמשכו של הדייט השלישי שלי עם זאביק. בשבת בבוקר, זאביק קבע עם החברים לצאת לטיול איפשהו מאחורי יוקנעם, ואיכשהו יצא שהסכמתי לבוא איתו.

היו שם איזה 10-12 ג'יפים, עם אנשים שלא הייתי פוגשת בחיים, אלמלא זאביק. רוב המשתתפים היו גברים, וכולם כולם היו נלהבים לקפוץ עם הגיפ לתוך בריכת בוץ ואז לחכות שמישהו ימצא דרך לחבר את הרצועות ולמשוך אותם… אירוע מוזר לכל הדעות, שהפך להיות מוטיב חוזר בחיים שלנו.

הם היו יושבים בפיצה פצה באבן גבירול בתל אביב, ומשפריצים קטשופ אחד על השני. הם היו משחקים tekem אצל צחי בבית. הם היו הכי שמחים בעולם בשניה שהתחיל לרדת גשם, ועוזבים את העבודה לקפוץ עם הג'יפים בבוץ.

השיחות היו באופן קבוע על דנה 45, דנה 60, גירים, דריישאפטים, שיפורים לג'יפים. באופן קבוע הג'יפ של מישהו היה מצריך שיפוץ והם היו מתאספים בשעות אחר הצהריים עד אמצע הלילה לפרק מנוע ולהרכיב מחדש…

קצת מצחיק להגיד, אבל היו גם טיולים. הרבה. יוצאים בחמישי בלילה, אחרי העבודה ומטיילים כל הסופש. עולים את מעלה קטורה או יורדים אותו. נוסעים שעות באיזורים מדבריים ולא פוגשים אף אחד, חוץ מהחבורה של הג'יפים שיצאנו איתה. מדורה בלילה, עם מרשמלו-סלואו-קוק וארוחות שהפכו מהפך מהמבורגרים קפואים ברמה הכי נמוכה עם פיתות וחומוס, לארוחות גורמה בפוייקה, וארוחות בוקר כיפיות, עם שקט של מדבר מסביב.

בתקופה שהתחלתי לצאת עם זאביק, גם החברים האחרים התחילו לצאת עם בנות זוג. לאט לאט החבורה התרחבה, השתנתה, נכנסה למצב זוגיות. ארוחות ערב במסעדות, פיקניק על האש מסורתי ביום העצמאות, חתונות, לידות, בריתות… חיים של משפחות.

הם היו החיים שלנו. החיים הטובים שלנו. החיים שבשבילם חצינו את כל גוש דן כדי להגיע לבית של שי ומאיה רק כי רצינו להיות איתם. החיים שבהם אפשר להתקשר באמצע הלילה לצחי ולצאת לשתות. החיים בהם אריק שולט ברמזורים. וארז מספר סיפורי אלף לילה ולילה על הצבא. החיים שבהם עמי הוא קול השפיות בזמן שאורי גת ושי מדברים שטויות עד אמצע הלילה. החיים שבהם אסף וליאת פתחו פיצריה, ואנחנו באנו לתמוך ולאכול. החיים החיים שבהם שרון הוא החבר שתמיד אפשר לסמוך עליו, לא משנה מה קורה מסביב. החיים שבהם.אורי פז תמיד צוחק וטוב לב. החיים שבהם כולנו יורדים לסורוקה ואז מבלים חודשים בערבים בשיקום בתל השומר עם אורי טל. החיים שבהם זאביק פורח עם אנשים שהם בדיוק בדיוק כמוהו.

השנים הראשונות בארצות הברית היו לי קשות. מאוד. הרגשתי לבד וכל הזמן רק רציתי לחזור לישראל. המרחק מהמשפחה היה מאוד קשה, אבל המרחק מחבורת הג'יפאים היה קשה מאוד. למרות שהיו לנו הרבה חברים מסביבנו, לא מצאנו חברים שיכולנו להרגיש אליהם מה שהרגשנו לחבורת הג'יפאים. והרבה הרבה שנים, לא מצאנו חברים שהתחברנו אליהם כזוג, כמו שהתחברנו לשי ומאיה.

הדרך מתקצרת, תיכף אנחנו מגיעים לפיקניק שמאיה אירגנה, ונפגוש את החברים. מוזר – אני מתרגשת כמו בחורה שהולכת לפגוש את אהוב נעוריה אחרי שנים שהם לא נפגשו. אני יודעת שאי אפשר למחוק את 11 השנים האחרונות, וכמעט על גבול החרדה מה יהיה במפגש.

איך חוזרים אחורה ? לא בטוחה שאפשר… אבל אפשר אולי להתחיל משהו חדש, אחר?