פרץ של יצירה

את הפוסט הזה כתבתי לפני שנה ורבע. לא העלתי אותו לאתר כי חסרו לי כמה תמונות. אז הוא ישב שם וחיכה. והיום אמרתי לעצמי – למה? כתבת כל כך יפה, למה להחביא לעד? שחררי.

שיחררתי.

**********************************************************************************************************

פרץ של יצירה ועשייה נחת עלי. לא יודעת מה גרם לזה.

אולי זאת העובדה שכבר הרבה זמן אני רוצה לסדר את הבית כמו שצריך, אולי זאת העובדה שחזרנו מביקור בישראל ויש לנו קצת זמן לפני שמתחיל שוב הבלאגן של בית ספר ואולי (אם נהיה כנים עד הסוף) זאת העובדה ששבוע שלם לא יצאתי מהבית כי הגב שלי היה תפוס ויואבי היה חולה.

ככה או ככה, הפרץ הזה שלי הדביק גם את זאביק (שלא לומר, לא היתה לו ברירה כי ככה החלטתי :-) ) וביום שבת הוא נסע ל LOWES, קנה עצים, נסע לנגריה, עבד שם כל היום – סימן, שייף, ניסר, קדח – בקיצור ניגר את עצמו לדעת (ונהנה מעבודת כפיים שהוא ממש אוהב…).
בסוף היום הוא חזר עם ערימת קרשים מהוקצעים ומחכים לצביעה.

להמשיך לקרוא

החלטות

לפעמים נדמה שההחלטות שאנחנו עושים בחיים, משפיעות רק עלינו. על מהלך החיים שלנו. אולי של הילדים/ההורים שלנו. אבל בעיקר עלינו.

אבל זה לא נכון.

לפעמים נדמה שחוסר ההחלטה שלנו תימנע שינוי או השפעה על החיים שלנו.

אבל זה גם לא נכון.

לפעמים, בדיעבד, נדמה שהבחירה בברירה מסויימת היתה שגוייה והברירה האחרת יכלה לתת תוצאה טובה יותר.

אבל בעצם – אין דרך לדעת אם זה נכון.

ולפעמים, כשמישהו אחר עושה החלטה, יש נטייה לחשוב שאילו היינו במקומו היינו בוחרים אחרת או שלא.

וזה ממש דבר שלא נכון לעשות אותו. כי אף פעם, אף פעם לא נהיה באמת "בנעליים שלו" ולא נוכל באמת לשקול בעד ונגד באותו המצב.

 

לפעמים צריך פשוט לכבד את ההחלטה. גם אם היינו רוצים שהבחירה תהיה אחרת.

להמשיך לקרוא

חמוצי סבתא טובה

לפני שנים, היינו בארוחת ראש השנה אצל אפרת ויניב. אמא של אפרת, סבתא טובה, הכינה חמוצים נהדרים.5 דקות עבודה היא אמרה

ברור שביקשתי את המתכון. לקח כמה חודשים ובסוף קיבלת את המתכון. מאז הוא במייל שלי ובכל פעם אני צריכה לחפש אותו.

נמאס לי לחפש במייל, הרבה יותר קל בבלוג.

להמשיך לקרוא

מהממולה 

 …אם יש דבר אחד שאי אפשר להגיד על הילדה שלי זה שהיא לא יודעת להתבטא

שיחה אמיתית בין אלה לרונית שהתנהלה הבוקר בגן:

רונית :

״ Ella let's play with the abc puzzle".

אלה:

 " this Gan is for kids and they choose what they want to do".

מה יש להוסיף?

The truth shall set you free

אני לא אוהבת שמשקרים לי. אני לא אוהבת שמספרים לי חצאי אמיתות. אני לא אוהבת שמעגלים פינות ואני לא אוהבת שמנסים לסבן אותי.

אני לא אוהבת שמנסים לתכמן אותי. אני לא אוהבת שמשתמשים בי כדי לעשות מניפולציות על אחרים. אני לא אוהבת שעושים עלי מניפולציות.

וזה לא משנה בהקשר למה אני כותבת את זה. זה קורה עם ישראלים, זה קורה עם אמריקאים. זה קורה בענייני היום יום. זה קורה בענייני בית ספר. זה קורה בענייני בייסבול. זה קורה בענייני החיים.

זה קורה עם אנשים זרים. זה קורה עם חברים. זה קורה עם חברים טובים. זה קורה עם משפחה.

זה קורה.

ואני שונאת את זה.

אל תשקרו לי. אל תגידו לי חצאי אמיתות. אל תסבנו אותי.אל תנסו לסובב אותי כדי שאני אראה אמת אחרת.

כי בסוף אני תמיד מגלה. ככה או אחרת. אף שקר לא נשאר חבוי. אני תמיד מגלה. ואז זה מעצבן אותי עוד יותר.כי אם יש משהו יותר גרוע מהאמת, זה לגלות שמישהו ניסה להסתיר ממך את האמת.

אז פשוט – תישארו עם האמת. זה תמיד המוצא הכי נכון. לפחות במקרה שלי

יש דברים שצריך ללמוד מהם…

אם יש חופשה שזוכה ביושר בתואר "החופשה הכי מבאסת" זאת החופשה הזאת. כל כך הרבה זמן חיכיתי לחופשה הזאת עם רחלה – זה לא הוגן מה שקרה כאן…

אני לא אתאר את כל הדברים המבאסים,  חלק מהם כבר תיארתי, את האחרים אני מעדיפה לשכוח (יש יתרונות בזיכרון של דג זהב). אבל היום – היום הזה באמת מתח אותי לגבולות בלתי אפשריים.

אתמול בלילה ארזתי כל מה שאפשר היה לארוז, הורדתי לאוטו ב 11:30 בלילה, ניקיתי, סידרתי, ארגנתי. היתה לי שאיפה לצאת בשמונה וחצי, גג תשע. ברור שזה לא קרה.

ב 10:00 יצאנו מהמלון (אחרי שלקחנו עוד איזה 10 תיקים מאורגנים למופת, תיק לכל תרחיש), עשינו סיבוב כדי לראות את שדה התעופה (ברק בעניין…) והתחלנו את הנסיעה צפונה בערך ב 10:30. הנסיעה אמורה היתה לארוך  שעתיים ועשר דקות.

אם מוסיפים עצירת פיפי אחת בדרך (חובה), היינו אמורים להיות ב-וניס ביץ בסביבות אחת להערכתי.

ובכן…. לחנות של היוגורטים שנמצאת במרחק של 10 דקות מוניס הגענו בסביבות 3 – זאת אומרת שישבנו על התחת בערך 4.5 שעות.ש

כשהגענו לווניס כבר היינו שמחים אחרי שאכלנו יוגורט לתפארת (אגב – גלידות, ממתקים ורימונים הם הדבר הטוב היחיד בטיול הזה). אבל ווניס,  בניגוד מוחלט למה שזכרתי מלפני 20 שנה, היתה טיילת מכוערת להפליא, מלאה בהומלסים, אנשים מלחיצים, סירחון וגועל. רק כשירדנו עד החוף יכולנו לראות כמה יפה שם והילדים רצו ושיחקו על החול ונהנו מאוד.

כשחזרנו לאוטו, שלפתי את תיק הבגדים הארוכים, הפשטתי את כל הילדים, ניקיתי אותם מחול והלבשתי אותם בבגדים נקיים. דאגה פולנית אחת ירדה מהפרק. עכשיו אוכל ושלוש שנות נסיעה למלון.

אבל מה? לוס אנגלס היא עיר דוחה, ו-וניס היא מלוכלכת עם רחובות צרים כמו עיר ערבית ורמזורים ומלא מכוניות וארבעה ילדים מאחור. אני לא מגיבה טוב לזה. ביקשתי מהילדים לחכות עד שנצא מהעיר.

אם יש דבר שאני שונאת בטכנולוגיה הקיימת זה את הגיפיאסים עם היכולות המופלאות שלהם לתת לך "מסלול טוב יותר" בהתאם למיקום שלך ולמצב התנועה. הגיפיאס או יותר נכון וייז חשב שאם אני נמצאת בווניס ורוצה להגיע לסנטה מריה, זה יהיה רעיון טוב לשלוח אותי דרך החוף, במעברי הרים, להעלות אותי לאוטוסטרדה, להוריד אותי ממנה, להחזיר אותי אליה, להסיע אותי בכבישים שאין בהם נפש חיה ולהוריד לי מהחיים 5 שנים. בקיצור וייז חשב שכל זה עדיף על פני לעלות על HWY5 הישרה והבטוחה.

כשנכנסנו לאוטו בווניס היה בערך 5 , היה אמור לקחת 3 שעות בערך.כשנכנסתי למלון בסנטה מריה השעה היתה 10:45.אחרי עצירת אוכל במסעדה איטלקית ששיפרה לנו את המצב רוח.

אם כל זה לא בא להסביר לכם למה היה טיול גרוע אז הנה באה הפיאנלה. … אמרתי לפקיד בכניסה שהזמנו שני חדרים. לפי הפרצוף שלו הייתי צריכה להבין שהוא יודע שמשהו לא בסדר, אבל לא אומר לי. הוא אמר שהמלון מלא עד אפס מקום ואין חדרים אחד ליד השני. אפילו לא באותה קומה. אפילו לא באותו בניין. אני לא אגיד ששמחתי – אבל זה ללילה אחד – אז ויתרתי. הלכתי לראות את החדר שבקומה התחתונה. בכל אחד מהחדרים שהזמנו היתה אמורה להיות מיטת קינג וספה נפתחת.בפועל היתה שם רק מיטת קינג וכורסא.  לא נפתחת.

חזרתי לפקיד הלא נחמד, אמרתי לו שאין ספה נפתחת. התגובה שלו היתה: זאת הבעיה כשמזמינים חדרים דרך hotels.com. אף אחד לא מבטיח שתקבלו את החדרים שביקשתם. אין לי חדר אחר בשבילכם.

באמת????? באמת???? באמת??? כשמישהו עשה את תיכנון החדרים היום בבוקר במלון שלכם, הוא לא ראה שכתוב בהזמנה שלנו 2 מבוגרים ו 4 ילדים? איך אנחנו אמורים לישון ככה ?

הפקיד, שאין לי שום מילה טובה להגיד עליו אמר שהוא יכול לתת לי שמיכות נוספות ושאני אפרוס אותן על הרצפה כדי שהילדים ישנו עליהן.

באמת???? באמת???? באמת????

אמרתי לו שיחזיר לי את הכסף וכבר תיכננתי לנהוג 3.5 שעות הביתה. הייתי עושה  זה. אבל כשיצאתי לאוטו להביא את המפתח של החדר השני, כפיר שמע שנוסעים הביתה והתחיל לבכות. באמת – כמה שעות יכולים ילדים לשבת על התחת ביום אחד?

חזרתי פנימה, ביטלתי את הביטול. הפקיד עשה לי פרצופים אבל בסוף נתן לי את המפתח.

אין חניה מול הכניסה הראשית. נסענו אחורה. הוצאנו 4 ילדים לקור. הלכנו לחדר שכבר הייתי בו. הדלת לא נפתחת.

משאירה 2 ילדים מנומנמים וילדה בוכיה עם רחלה ליד הדלת. הולכת לקבלה. פקידה אחרת. היא עם לקוחות אחרים. מסבירה להם בסבלנות איך להגיע לחדר שלהם. אני עם ברק ישן על הידיים. כשהיא מתפנה אלי היא נוזפת בי שלא לשים את המפתח ליד הטלפון. לא שמתי. הפקיד החנטריש לפניך לא קידד טוב את הכרטיסים (או בדיעבד, יותר נכון להגיד , שהוא עשה בלאגן כשהוא ביטל את הביטול). היא מקדדת שוב ונותנת לי מפתח לחדר.

אני חוזרת עם ברק על הידיים.  הדלת לא נפתחת. נותנת לאלה יד וחוזרת חזרה ללובי. הפקידה עם לקוחות חדשים. זוג צעיר. גם הם הזמינו חדר עם שתי מיטות. גם הם קיבלו רק מיטה אחת. אבל להם יש מזל. הם רק שניים.

הפקידה שואלת אם אני מנסה להיכנס לחדר או לבניין. אני מרימה קצת את הקול, באמת בלי כוונה הפעם (בניגוד לצעקות שצעקתי על הטיפש בקודם). אני מנסה להיכנס לחדר שכבר הייתי בו. אני יודעת שאין לי איך להלין 4 ילדים בחדר הזה. בבקשה תני לי להיכנס לחדר. הפקידה רואה שאני כבר בהתמוטטות. היא מנסה לעזור ורואה שיש בעיה. היא מתחילה להתנצל. היא הגיעה רק עכשיו. היא לא יודעת מה הבעיה. היא רק יודעת שאין יותר חדרים עם שתי מיטות.

אני כבר בוכה. גברת, אל תתני לי חדרים אחרים. אנחנו נסתדר. אני לא אצא מהחדר כל הלילה. רק תני לי להכניס למיטה את הילדים שלי שיושבים במסדרון במקום לישון כבר 20 דקות בערך.

היא שולחת איתי עובד. הוא מנסה את המפתחות. לא עובדים. אחרי כמה דקות של ניסיונות הוא נעתר ופותח לי את הדלת עם המאסטר שלו.

רחלה מכריחה אותו לעלות איתה לחדר. אני נותנת לכפיר פיגמה ושולחת אותו עם רחלה לישון בחדר בקומה השניה. יואבי מראה לאלה איפה השירותים ושניהם מתארגנים במהירות לישון. ברק לא התעורר לרגע אחד.

בזמן שאני מתקשרת דרך הטלפון שבחדר לרחלה להסביר לה איך מתחברים לוויי פיי, יואב ואלה נרדמים. כמה טוב להיות ילד….

מחר כשנקום בבוקר, זאביק כבר יהיה בסאניוייל או במנלו פארק, לא משנה איפה בדיוק – העיקר שהוא יהיה באותה מדינה שאנחנו נמצאים בה. ואנחנו נהיה רחוקים רק 3.5 שעות נסיעה מהבית שלנו.

אם היתה לי דרך להביא את זאביק אלינו – הייתי מבקשת שהוא יבוא וינהג את הדרך הביתה. לא כי אני לא מסוגלת לנהוג יותר, אלא כי אני לא יכולה להיות המבוגר האחראי יותר…

מחר נהיה בבית והכל יהיה יותר טוב.

ובנימה אחרת לגמרי – מזל טוב, זאביק!!! אנחנו אוהבים אותך ותודה שניסית לעשות לנו את הטיול הזה הכי טוב שאפשר. כנראה שדברים מצליחים הטיולים רק אם אתה נמצא בהם. אנחנו נחכה לך לפני שנצא לטיול הבא.

גם זאת דרך לנפוש…

2:43 לפנות בוקר בסן דייגו. בדיוק סיימתי סבב העברות של ילדים ממיטב למיטה בגלל שלברק ברח פיפי… אלה ישנה במיטה עם רחלה )((שבטח כבר התעוררה מהסבב ולא תישן עד הבוקר), כפיר ויואב ישנים על הספה הנפתחת בחדר של רחלה וברק נוחר פה בנוחות לידי.

אני קוראת את מה שכתבתי למעלה ומבינה שהגיע הזמן לבקש מזאביק שיבדוק לי למה האיות האוטומטי שלי כל כך גרוע (כי עכשיו לפנות בוקר ולא בוקק, הילדים ישנים במיטה ולא במיטב, ברק נוחר ולא נומק והאיות הגרוע הוא איות ולא איטלקי או אמות או צרות… למרות שבהחלט כל אלה שמות תואר נהדרים בשבילו…)
אתמול היינו בלגולנד כל היום והספקנו לעשות מעט מדי ברחבי הפארק,  סיימנו שם ברבע לשש וחיפשנו מקום לאכול בו עד שמונה וחצי בערב. מסתבר שסן דייגו אינה שונה בהרבה ממקומות אחרים בקליפורניה ובקריסטמס דיי – ה כ ל,  אבל ממש ה כ ל סגור. גרוע כמו בראש השנה או פסח בישראל. בסוף התייאשנו וחזרנו לחדר. 

רחלה אמרה, תני להם מה שיש לך במקרר, אז הוצאתי את כל מה שהיה לי: מלפפונים, תותים,צ`יז סטיק, גבינה לבנה, חמאה, לחם ובייגל.  פרשתי מפה על המיטה ונתתי להם לאכול מול הטלויזיה. חיסלו 8 מלפפונים, קופסת.תותים, ערימת ענבים, גבינה לבנה,שאריות של מק אנד צי`ז מהיום הקודם וקצת לחם. רחלה אמרה שזאת הארוחה הבריאה ביותר שאכלנו מזה 3 ימים – צודקת….

הבוקר התעוררנו מאוחר, בסביבות תשע (ככה זה כשהולכים לישון ב 11 בלילה…). ארוחת בוקר ויצאנו לרחוב. עברנו את הכביש ישר לתוך פארק משחקים ממש נחמד. עם גבעה (מלאכותית ) שממנה יורדות שתי מגלשות מהירות, מתקני חבלים מסוגים שונים לטפס עליהם, נדנדות, קירות טיפוס מאתגרים, ו קרוסלה מגניבה. היינו שם בערך שעה לפני שברק התלונן שהוא רעב.

מיד הזמנתי מקום במסעדה איטלקית עם מרחב אפשרויות גדול מאוד, כולל סלטים, מלא סוגים של מנות ראשונות, פסטות, פיצות. חשבתי שיהיה לכולנו מה לאכול. כשהגענו רחלה אמרה שהיא לא רעבה, כפיר ויואב הזמינו מק אנד ציז, אל. הזמינה פסטה ופיצה וברק ,נו – הוא אמר שהוא רוצה מיץ תפוחים…מזל שיש להם הרבה מה להציע כאן…

הגיעו הרביולים הנהדרים שלי, מק אנד ציז מעולה (יואב אמר שלא טעים, כשרחלה קיבלה את המנה שלו, ספגטי לבן עם רוטב אלפרדו מעולה בצד (הזמנתי עוד מנת מבוגרים כזאת, כי זה מה שהילדים אכלו בסופו של דבר – פסטה לבנה, ואני אומרת- בפעם הבאה אני אשתדרג ואקנה כירה חשמלית בחדר ואשלם דולר לחבילת פסטה, במקום 17$ על כלום במסעדה…). המלצרית שלנו הייתה נהדרת- היא דיברה עם כל הלקוחות שלה ונתנה להם עצות לגבי סן דייגו ואיפה קונים כוסות בירה מגניבות ועוד כל מיני דברים, רק חבל שכל הזמן היינו צריכים לחכות לה והארוחה שלנו, שבסופו של דבר כמו כל ארוחה עם הילדים היא מאוד מהירה וצריכה לקרות מהר (ולא לחכות חמש דקות כי המלצרית מסבירה ללקוח איפה לקנות את הכוסות באתר און ליין).+, בקיצור  הארוחה שלנו נמשכה כמעט שעתיים..

בהמשך, ירדנו לכיוון הנמל. הילדים רצו על המדשאות וליד המזרקות  ובמקום לרדת איתנו חזרה לנמל לראות את הסירות, משכו חזרה למעלה, לפארק המשחקים. היינו שם עד שהתקרר, בארבע וחצי בערך וחזרנו למלון. הילדים התיישבו מול הטלויזיה והאייפד ואני ורחלה נכנסנו כל אחת למיטתה ונרדמנו ל 45 דקות בערך..
אחר כך, נסעתי לסופר, קניתי סוגים שונים של גבינה, מלפפונים, פלפלים, תותים, עגבניות שרי, זיתים, בייגלים והבאתי לחדר

שוב אכלנו מול הטלויזיה, שוב אכלו פה מלא ירקות וגבינות. – שוב שמחתי שהבאתי כלים חדפ והקשבתי לרחלה. באמת יותר בריא וטוב מבמסעדה….

הלכנו לישון מוקדם יחסית. בערך בעשר. נרדמתי בין כפיר ויואב. ויכולתי לישון ככה עד הבוקר אלמלא ברק…

עכשיו נראה לי שאפשר לחזור לישון….

טיסה הזוייה. ..

נוכחותו של זאביק בישראל נדרשה בהקדם האפשרי. הבעיה העיקרית עם זה, בצורה מפתיעה, לא היתה הצורך בנוכחותו בבית (או לטובת העניין, בטיול שאנחנו אמורים לצאת אליו), אלא בעובדה שהימים הם ימי חג המולד בואכה תחילת השנה האזרחית והימים האלה, למי שלא יודע, הם ימי תנועת האנשים הגדולה ביותר בארצות הברית(וכנראה במרבית חלקי העולם), כי אנשים נוסעים / שטים / טסים בחזרה לבית ההורים שלהם.

כל טיסה בימים הקרובים עולה מעל 2000$. אם במקרה יש טיסה זולה יותר, סרוב המקרים זה בגלל שיש חלון מעבר מאוד גדול בין הטיסות, שגורם לזה שהטיסה תימשך מעל 40 שעות (!!!).
ביום רביעי, בזמן שזאביק שיחק פוקר, חיפשתי לו טיסות. מכיוון שתיכננו להיות בלוס אנגלס וגם דייגו, חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לבדוק את האופציה של יציאה מלוס אנגלס.

להפתעתי הרבה, מצאתי טיסה, אפילו לא ארוכה מדי, משהו כמו 21 שעות בממוצע לכל כיוון , במחיר מטורף של 1160$. באמת מחיר מטורף.

הסתכלתי על הפרטים. הפתעה

חופשת חגי החורף 2016

לא זוכרת כמה שנים כבר עברו מאז הפעם הקודמת, אבל כבר היינו בקטע הזה שזאביק נסע לישראל ונשארתי לבד עם הילדים. לדעתי זה היה כשאלה היתה בת חודשיים… אולי אני טועה ….

בכל מקרה, זאביק טס הבוקר לישראל בטיסה מגוחכת, ואנחנו (4 ילדים, רחלה ואני) החלטנו להמשיך בתוכנית המקורית לחופשת חגי החורף ולנסוע לסן דייגו.

מכיוון שבתוכנית המקורית, זאביק היה אמור לרדת איתנו החל מהיום (יום שישי) ועד יום רביעי בבוקר, לא טרחתי בכלל להתעמק בנושא של הטיול הזה. אמרתי לעצמי שזאביק יגיד לי כבר מה לעשות בימים רביעי, חמישי ושישי , לפני שהוא עולה על הטיסה חזרה מסן דייגו הביתה לסאניוייל.

אבל מאי? (בלשון ארמית למי שלא הבין…), זאביק בילה את היום בשמי קליפורניה, ואני – על אף העובדה שגמרתי לארוז 95% מהדברים עוד בטרם הלכנו לישון בשתיים לפנות בוקר, לא הצלחתי לסיים את ההתארגנות לפני השעה 2:00 בצהריים. כך שיצא שהתחלנו את הנסיעה דרומה, לכיוון בייקרספילד, אחרי התדלוק בשעה 2:30.

מכיוון שלא ממש ידעתי באיזה מלון אנחנו ישנים, כיוונתי את הגיפיאס לכיוון אחד ממלונות

 holiday inn express 

שבבייקרספילד. בדיעבד – התברר לי שבכוונתי למלון הנכון, כל הכבוד לי…

לפני התידלוק, אמרתי וילדים שיש לנו 3 שעות נסיעה. אחרי התדלוק, בדקתי את הגיפיאס ואמרתי לילדים שטעיתי ויש לנו 4 שעות נסיעה.

מכירים את פקקי התנועה שיש ביום שישי בצהריים לכל כיוון אפשרי בישראל? מכירים את הפקקים שיש בערב ראש השנה או ליל הסדר? מכירים את הפקקים כשיורד גשם לאורך כל הדרך שאתם נוסעים בה? אז תחשבו על אותו רעיון, כאילו שמאחדים את יום שישי עם ליל הסדר ויורד באותו יום הגשם הראשון. מסתבר שכאלה פקקים עמדו בפנינו. באמת, בדיוק לא מה שמתאים לי היום. …

35 דקות אחרי תחילת הנסיעה, בגילרוי, ברק אמר שיש לו פיפי. עצרתי במקדונלדס. הוא סירב לצאת מהאוטו.

עוד שעה לתוך הנסיעה, שוב הוא צריך פיפי. כולם צריכים. אין שום תחנת דלק או מקום לעצור בו עם שירותים. בחוץ גשם. באמצע הכלום, עם טור מכוניות לפנינו ואחרינו.

עצרתי בצד. שלושה בנים עומדים בתוך האוטו, אחד אחרי השני,ואני מעליהם עם מטריה שלא יירטבו חס וחלילה… כשהגיע תורה של הנסיכה, העמדתי את יואב בתוך האוטו מחזיק מטריה מחוץ לאוטו – להגן עליה, בזמן שאני מחזיקה אותה חצי באוויר – חווייה…. 

אחרי שעלינו על ה I5, כביש שעובר את קליפורניה לכל אורכה, עצרנו בתחנת רענון. ילדה וילד ניצלו את השירותים.

שעה אחר כך, שני ילדים ואמא, בתחנת רענון אחרת…

שעה אחר כך, שוב ילדה עוצרת את הרכב באמצע הכביש המהיר, משאיות עוברות אותנו בטיסה במהירות נמוכה, והגב שלי רטוב, כי המטריה שוב מכסה אותה ולא אותי….

אחרי שנסענו שעתיים וחצי או שלוש והתקדמנו מטר ופופציק מהבית, הבנתי שיש גבול. יש פה ארבעה ילדים, תקועים באוטו. בלי אפשרות לעצור עצירה ממשית בגלל הגשם, בלי עניין אמיתי לעצור ולמתוח את הרגליים – כי זה יעכב אותנו עוד יותר, בלי אבא שנוהג ונותן לאמא את האפשרות להפעיל בקלות את הילדים, ועם אמא שיש לה נטייה טבעית לרדת מהפסים ולצרוח די בקלות.  

עשיתי ניסוי, התחברתי לאפליקציה של נטפליקס מהטלפון. עבד. . במשך 3 השעות הבאות, 4 ילדים ישבו וראו אנגרי בירדס ,אוקטנוס ופוקימון בסטרימינג על חשבון הדאטה (המוגבלת )  בטלפון שלי, ממרחק לא הגיוני. .. ותודה לאלוהי האינטרנט והטכנולוגיה…

מחר, אם נהיה חייבים, אני מקווה לשפר ולאפשר להם לראות דרך הטאבלט. ..

אחרי 6.5 שעות ו 250 מייל כערך (400 קילומטר), הגענו ישירות לדניס (הדיינר החביב על הילדים שלי) ושעה אחר כך למלון.

למה אני מספרת את כל זה? 

כי אם לוקחים בחשבון את העובדה שכמעט לא ישנתי בלילה, שעבדתי כל הבוקר, שיצאנו באיחור של 3 שעות, שירד עלינו גשם ללא הפסקה כל הדרך, שהיו פקקים לאורך כל הדרך, שישבו איתנו באוטו 4 ילדים, ששמעתי את כל הקשקשת של הסדרות של הילדים, שריצדו לי הסדרות של הילדים בצורה מעצבנת בזוית העין, שזאביק איננו ושיש לפנינו עוד 6 ימים – אני חושבת שאפשר להעריך את זה שצרחתי את מלוא נשמתי רק פעם וחצי במהלך הנסיעה …

וגם, אפשר להבין למה מכל היום הארוך הזה, לא ממש יש לי תמונות שיעשו את היום הזה משהו ששווה להיזכר בו בעוד כמה שנים…

מחר יהיה יום יותר טוב

עידן חדש

תשע שנים, חודש ויומיים – זה פרק הזמן שעבר מאז שכפיר נולד ועד שברק נגמל מחיתולים סופית אתמול בלילה.

תשע שנים, חודש ויומיים שבהם החלפנו חיתולים מדי יום, בממוצע להערכתי 10 פעמים ביום (כשהם קטנים מחלפים יותר, כשהם גדלים מחליפים פחות, כשיש לך שני ילדים בחיתולים, החיים שלך בזבל – תרתי משמע….

3370 ימים כפול 10 חיתולים ביום זה בערך 33,700 חיתולים. עזבו אתכם מכמה שזה עולה (בממוצע 0.7$ לחיתול = 23,590$, יכולנו לטוס כל המשפחה לישראל וחזרה 3 פעמים אם הם לא היו צריכים חיתולים…), עזבו אתכם מהמקום שזה תופס בבית ובזבל אחר כך, עזבו אתכם כמות הזמן שביזבזנו על החלפת החיתולים – ותחשבו רגע על זה:

33,700 חיתולים.

איזה סבל….

ברוך שפטרנו מעונשו של זה!