מאיר קרא לנו "חדשים". כשהלכנו הוא אמר "אתם מוזמנים לבוא אלינו. כבר מזמן לא אירחנו חדשים". "חדשים". כמו "אליפים". כאלה שזה מקרוב באו. היה לזה טעם מוזר (אני יודעת שטעם זה בפה – אבל לפעמים הוא גם באוזן, ובמוח ובתחושות של הגוף).
הוא קרא לנו "חדשים" ואנחנו באמת חדשים. חדש לנו כאן. בניגוד לבית שלנו שהיינו בו "ותיקים". לא. בעצם לא ותיקים. אני לא יכולה לחשוב על מילה שהיא בין "חדשים" ל"ותיקים". אבל אם יש מילה כזאת, אז המשמעות של המבחינתי היא משהו שהוא בין "חדש" ל"ותיק" אבל עם רגליים עמוק באדמה. בשורשים של הבית.
שוב יצא לי משהו עצוב. לא תיכננתי. תיכננתי לספר על זיו. ועל מאיר ורותם. ועל עמית. אז אני אספר.
