פנינו לאן?

לפני שש ומשהו שנים, נחתנו בארצות הברית, ביום שישי בבוקר. ביום שני, יואב הלך לראשונה לגן סמדר – לא נרשמו תקלות או התנגדויות.

ביום שלישי, כפיר הלך לראשונה לגן רונית. זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי את רונית בעצמה. הייתי מוצפת רגשית בחוסר הרצון שלי להיות בארצות הברית, וכפיר היה נרגש ומפוחד בעת ובעונה אחת ועשה לי סצינת בכי רצינית במיוחד (וככה זה נמשך כל יום עד אפריל…). רונית, במפגש הזה, לא הרשימה אותי במיוחד והיתה מאוד "לא ידידותית למשתמש" – שבמקרה הזה היתה אני… היא שלחה אותי מהגן ואמרה שהן יתמודדו עם כפיר ושאני אחזור עוד שעה וחצי. חזרתי. היה לי ילד עצוב ותחושה כבדה בלב.

חצי שנה נמשכה התחושה הזאת, היו לי ולרונית התנגשויות על כל מיני דברים קטנים שנראו לי בזמנו ענקיים. ככה זה, כשאת בתוך הבלאגן והכל מסביב רוגש ורועש כל עכבר – נראה פיל….

אחרי חצי שנה, כשהתבררה מצבת הילדים שממשיכים בגן בשנה הבאה, הוסרה העננה שהעיבה על מערכת היחסים שלי עם הגן ועם רונית וכפיר פרח בגן מאותו רגע והלאה והיה הילד הכי מאוד שאפשר. השנה השנייה של גן רונית, היתה שנה מהממת לכפיר, ואני – שמאוד רגישה לילד שלי הגדול, הפכתי להיות השגרירה של גן רונית אצל הורים שמחפשים גנים חדשים.

כשיואב עבר מסמדר לרונית, כבר הייתי מכורה לרונית. ורונית – היתה הרבה דברים בשביל הילדים שלנו. בשנה ההיא ברק נולד, ורונית לקחה את הילדים שלנו לסרט או לגלידה ועשתה איתם דברים ש"רק סבתות עושה, ואני כבר מוכנה להיות סבתא…"

בשנה השניה של יואב, הגן עבר טלטלה. קאתי, הסייעת של רונית, עזבה ובמקומה באה ריסה – יפנית, נשואה לבת-ימי, גרה בסיליקון ואלי ומדברת את יפנית-עברית ואנגלית (אבל הילדים חושבים שהיא מדברת רק באנגלית..). השינוי בשנה ההיא היה מדהים. אני חושבת שזאת גם השנה שרונית חזרה ללימודים ועולמות חדשים נפתחו לפני הילדים. במשך שבועות, יואב היה חוזר הביתה ומספר על מדינה כזאת או אחרת שהם למדו עליה היום, היצירות שעשו בגן הפכו משבלונות של יצירת ניירת מבוססת לימוד אותיות ליצירה של סושי מנייר קרפ וכדור הארץ מעיסת נייר. חדר נוסף נפתח בגן עבור הילדים, שם יש ספה שאפשר לנוח עליה או להתחבק עם רונית ולשמוע סיפור או לעשות פאזלים של 100, 200, 400 חלקים.

בשנים ש-אלה היתה בגן, למדתי מה עושים באמת בגן. אם בשנים הקודמות, הייתי מקבלת תשובות עמומות לגבי מהלך היום בגן, אז בשנתיים האלה, קיבלתי דיווחים שוטפים בזמן כמעט-אמת מזאת שאינה סותמת את הפה לשניה…. השנים האלה היו מאוד אמוציונליות אצלנו,כי בנות, בהיותן נחשיות מטבען, נוהגות אחרת מבנים, ומערכות היחסים ביניהן מטלטלות אותי בעוצמה בלתי נסבלת כמעט. אבל רונית, כמו סלע, לא נתנה לשום דבר מזה לטלטל אותה והמשיכה למצוא את הדרכים לנהל את הגן ואת הילדים בלי לשקוע לתוך המריבות של הילדות.

מרגע שברק נהרה, ידענו שהוא יגיע לרונית. גם הוא ידע ועשה לה חנדלכים שנים, עד בתחילת השנה הזאת, הוא הגיע לגן עם הבנדיטים הקטנים (בניגוד לבנדיטים הבינוניים והבנדיטים הגדולים מהחבורה שנהייתה לנו מגן רונית). השנה התחילה עם 6 ילדים וכרגע יש בגן 8 ילדים. לא אידיאלי לרונית, אבל ממש אידיאלי לילדים שלנו. כמה שזה עובד נהדר כשיש 12 ילדים על 2 גננות, זה עובד עוד יותר נדבר 8 ילדים על 2 גננות….

לפני שבועיים שאלתי את רונית מה קורה בשנה הבאה. לפני שבוע, לילך שאלה. ביום ראשון, בהודעה השבועית, רונית כתבה: "As for now enrollment for next year is taking place"נשמתי לרווחה. זאת תהיה השנה השמינית והאחרונה שלנו בגן רונית, ואני מצפה בכיליון עיניים לעשות את הכל "בפעם האחרונה".

אז זהו שלא. בשלישי בבוקר, בדרך להתנדבות שלי בבית ספר, קיבלנו הודעה מרונית שהתחילה ב"בהתרגשות ועצב מהול בשמחה אני מיידעת אתכם שהגן לא ייפתח בשנה הבאה…". הייתי בדרך החוצה מהבית ולקח לי כמה דקות להבין מה כתוב.

נכנסתי לבית ספר ועמדתי בכניסה ולא ידעתי מה לעשות. נשמתי עמוק וניסיתי להשתלט על השחור הזה שכיסה לי את הלב פתאום. לא הצלחתי. הרגשתי שנשמטת לי האדמה מתחת לרגליים. 7 שנים אנחנו בגן רונית, והשנה הבאה היתה אמורה להיות האחרונה. זאת שתוביל אותנו החוצה מכאן.  לא ככה.

לאט לאט אני מצליחה להתאפס חזרה. לילך ויעל לוקחות אותי לביקורים בגנים אחרים ואני לא יכולה שלא להשוות ולהגיד שזה קרוב, וליד וכמעט אבל זה לא גן רונית. והגננת, אולי טובה ומומלצת, אבל לא רונית….

האימהות בגן כתבו הודעות תודה משתפכות ומשתפות ואני רק רוצה לבוא לרונית ולהגיד לה, שתחכה עוד שנה. היא העוגן שלי. המקום שאני יודעת שטוב לילדים שלי, שבטוח להם ושהם גדלים להיות ילדים, בלי דאגות ומחוייבויות. פשוט ילדים

ואני יודעת שהיא לא תישאר. היא הולכת לעשות משהו מדהים ונפלא, ומגיע לה, באמת. מגיע לה לעשות מה שהיא רוצה ואני שמחה בשבילה הכי בעולם, כי למרות שהיא חושבת שהיא כבר זקנה, יש לה המון כוחות לעשות דברים נהדרים בשביל ילדים, וזה אומר שאת לא זקנה והכל בראש שלך והגיע הזמן שלך לעשות מעשה.. .

אבל בשבילי ובשביל זאביק והילדים שלנו, זה עצוב נורא… קצת כמו שמישהו עובר לצד השני של האוקיינוס, אפילו שהיא תהיה רק במרחק של 40 דקות נסיעה…

 

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>