יש אנשים רציניים בעולם, אנחנו לא.
יש אנשים שמגיעים לארצות הברית, גרים חודש בדיור הזמני שסיפקה להם החברה, ואז שוכרים בית ברגע האחרון (ולא מרוצים ממנו), גרים בבית כמעט חודש ולא קונים סלון ופינת אוכל, ומזרונים לישון עליהם, משנים את הדיעה לגבי איזה רכב לקנות אלף פעמים, לא מצליחים לפרוק ארגזים ולסדר את הבית, מעכבים להם את ה Social Security Number (ת.ז. אמריקאית) לפחות לתקופה של חודשיים (מה שאומר שאי אפשר לעשות ביטוח רפואי או רישון נהיגה אמריקאי) וכל החיים שלהם ב- SLOW MOTION…
זה אנחנו.
יש אנשים שמגיעים לארצות הברית, תוך שבוע הם רואים בית, שוכרים אותו, ממלאים אותו רהיטים, עוברים לגור בו, קונים אוטו (חדש מהניילונים), מקבלים SSN (או שיש להם מראש) – ככה שתוך פחות משלושה שבועות יש להם כל מה שצריך והחיים שלהם דבש.
זה אלי ותמר.
כמה שאני מקנאה – בחיים אנחנו לא נוכל להיות כאלה. רק להסתכל ולקנא.
אלי ותמר הם חברים שלנו הרבה זמן ואנחנו מאוד אוהבים אותם ואת הבנות המדהימות, מהממות, מקסימות שלהם: אריאל ורותם. אלי היה עם זאביק בצבא (האמת היא שזאביק היה מדריך של אלי בקורס בחיל קשר והכריח את אלי להישאר להדריך איתו – ומאז הם חברים והולכים ביחד דרך ארוכה מאוד – או כמו שאלי נוהג להגיד "אני ראיתי אותו בתחתונים הרבה לפניך, וגם בפחות מזה…").
זאביק גייס את אלי לעבוד איתו לפני שנה בערך, ומאז שאלי עובד איתו, זאביק נורא מאושר – יש לו עם מי לחלוק את חוויות ה- QA המוצלחות שלו (כשזאביק עבד מהבית, בימים הראשונים של אלטור, בכל פעם שהוא היה מצליח לתכנת משהו שיצליח לרוץ לו בצורה אוטומטית, הוא היה מתקשר לחלוק את זה עם אלי, שעבד אז בחברה אחרת – כי לא היה אף אחד אחר מסביבו…) .
בדיוק בשנה שעברה, כשזאביק ואלי נסעו לנסיעת עבודה למשרדים של אלטור ב- REDWOOD (פה בסביבה), מכרו את אלטור לג'וניפר. אלי ותמר רצו לעשות רילוקיישן כבר אז (ואולי אפילו לפני זה) וזאביק החליט באותה נסיעה שהוא גם רוצה. במהלך השנה האחרונה עברנו תהליכים דומים אך שונים ובסוף, אלי ותמר הגיעו לכאן חודש אחרינו.
אלי ותמר הגיעו לכאן בשבוע שקרן ובועז היו כאן. מכיוון שלא הייתי בסביבה, הכנתי דברים וזאביק הוסיף עליהם והעביר הכל לדירה הזמנית של אלי ותמר – שתהיה להם נחיתה רכה. בערב יום כיפור, הם באו לאכול איתנו ארוחה מפסקת ואז ראיתי את אריאל ורותם אחרי המון זמן שלא ראיתי אותן (טוב, הםן היו באירוע הפרידה שלנו – אבל באמת לא הייתי מאופסת על מרבית האנשים שבאו, רק היה לי כיף ונעים שכולם באו). שתי הילדות האלה גדולות מיואב בחצי שנה, וקטנות ממנו פיזית בכמה מידות (טוב, האמת שאריאל קרובה אליו, ורותם קרובה לגודל של רבע עוף) – אבל שתיהן כל כך מקסימות וחמודות, יש ביניהן דינמיקה חמודה וכיפית, וזה נורא מצחיק לשמוע מהן דיבורים ומשפטים ושיחה שלמה – זה נשמע כאילו מבוגר כלוא בתוך הגוף שלהן ומצפצף את דרכו החוצה מהפה שלהן….
מכיוון שאלי ותמר הם אנשים רציניים – הם החליטו לחנוך את היכורתם המחודשת עם סן פרנסיסקו כבר בסוף השבוע הראשון שהם הגיעו ואנחנו החלטנו להצטרף, כי ידענו שיש מטס של הצי האמריקאי ויש מצעד של תזמורת שרצינו שהילדים ייראו.
נפגשנו בסן פרנסיסקו בנמל בסביבות 11:30 בבוקר, בגן משחקים שקרוב ל- PIER 39. הילדים שלנו כבר היו עסוקים באוכל שהכנתי מבעוד מועד (כי הילדים שלנו לא הפסיקו לאכול מרגע שנחתנו בארה"ב ועד לפני שבוע בערך), ואריאל ורותם הצטרפו לחגיגת השניצלים והירקות בשמחה.
אח"כ שמענו את התופים של התזמורת של המצעד מתופפים באחד הרחובת האחוריים. זאביק ניגש לבדוק וקרא לכולנו לבוא – איזו הפתעה!!! אנחנו חשבנו שהמצעד יהיה של תזמורת הצי ותו לא, והתברר לנו שהמצעד היה מצעד אמיתי, של המון תזמורות, וקבוצות ובנות שמגלגלות מקלות, ואנשים עם דגלים, וחיילים ורכבים של UPS שסוחבים עגלות מקושטות של מסעדות איטלקיות ומאפיות ויקבים וכולם זורקים סוכריות והפתעות לכל הקהל והילדים.
בשלב מסויים התפצלנו – זאביק ואלי הלכו לראות את המטס (אני והילדים ראינו כבר חלק גדול מהמטס בימים שהיינו עם קרן ובועז והילדים בסן פרנסיסקו – על כך בפוסט אחר), ואני ותמר נשארו לצפות במצעד עם הילדים ולדאוג לצלות אותם היטב מכל הכיוונים (יואב נראה באותו ערב כמו עגבניה שחרכו אותה על האש….).
סיימנו את היום בפארק בקצה הנמל, קצת אחרי שתמר קנתה לה ולאלי שרימפס וקלאמרי מטוגנים – והבנות הצטרפו לזלילה – כבוד!!! (דרך אגב, אני מבקשת לציין את העובדה שהבנות הסתובבו רוב היום עם שניצל ביד – בתור פולנייה , זה גורם לי גאווה לראות ילדים אחרים אוכלים את האוכל שאני מבשלת – ולחשוב שעד פסח האחרון לא ממש ידעתי לעשות שניצלים…)
מאז אותו יום, הספקנו כבר לעשות עוד המון דברים עם אלי ותמר.
כמו שאמרתי, הם הספיקו לראות בית שבוע אחרי שהם נחתו (זיו, שהיא מלכת סאניוייל בקשרים חברתיים-עסקיים, ראתה שמשפצים את הבית שמולה, נכנסה, שאלה, התקשרה לתמר, באה לראות, התקשרה לאלי, בא לראות, שמו טופס בקשה, קיבלו את הבית למחרת – בית מקסים וחצר ע-נ-ק-י-ת!), וגם הם הלכו לאיקיאה ורכשו שם חלק מהרהיטים (וזאביק בא לעזור להרכיב) ואני הלכתי איתם
ל- SCANDINVIAN DESIGNS ושם הם רכשו עוד רהיטים (שייקח להם זמן להגיע) והלכתי עם תמר לראות מזרונים והיא רכשה (ואנחנו עוד לא – מה רע לנו במזרונים הורודים של הטיולים???) והייתי עם תמר ב- TARGET לרכוש פיציפקע'ס לבית…..
אבל חוץ מזה גם עשינו דברים כייפים – היינו בלאס פאלמס (הוציאו את המים מהאגם לקראת החורף), ובאורטגה, הלכנו לאכול גלידה (טעימה – אבל פלצנית ויקרה) ואכלנו ארוחת ערב ביחד (וכל זה בסופ-שבוע אחד….).
סיכמנו מראש שפעם בשבוע זוג אחד יצא. פעם זוג אורגני (בעל ואישה) והזוג השני ישמור על הילדים. פעם זוגות חד מיניים והחצי השני ישמור על הילדים (אולי נממש את זה מחר ותמר ואני נלך לראות הצגה ביחד) ומתישהו בטח יהיה לנו אומץ להזמין בייביסיטר לכל הילדים ולצאת לארוחת ערב של שני הזוגות ביחד. בינתיים זאביק קנה לנו אוטו של 8 מקומות, כדי שבפעם הבאה שניסע לסן פרנסיסקו נוכל לסוע כולנו ביחד ברכב אחד.
איזה כיף שהם כאן, הכל הופך להיות הרבה יותר נעים כשיש לך חברים טובים איתך.
אוטו של 8 מקומות זה מעולה. שימושי מאוד.
אכן שימושי מאוד – זה היה התנאי היחיד שלי לאוטו שלי (אהה, כן ושלא יהיה זבל כמו הדיסקברי שזאביק קנה בישראל). האמת היא שהוא מצא אוטו שנראה משובח, בן פחות משלוש שנים, נראה נוצץ (ולאד שמר עליו יפה מאוד). אני מקווה שהכל יהיה תקין איתו (לפחות העברת הבעלות עברה בצורה חלקה – זה המפגש הראשון שלנו עם איזושהי רשות אמריקאית שגם מצליח לנו).
למה את ערה בשעות כאלה?
כל הכבוד על הפוסט והתמונות.
לא הבנתי למה לקנות רהיטים באיקאה, אין חנויות אחרות באמריקה ?
ואם כבר הלכת לקנות עם תמר רהיטים באיקאה ומזרונים במקום אחר, למה לא קנית לכם?
וקולולו על האוטו . סוביזירות .
כשבאים לאיקיאה – יודעים מה מקבלים. יש שם דברים יפים, במחירים סבירים ובעיקר יש להם "אבא". אם הולכים לקנות אצל מישהו ברחוב – לא בטוח שתקבלי את השירות שנותנים באיקיאה. יצא להם בית מקסים וכשיגיעו הדברים מ- SCANDINVIAN DESIGN – הבית יהיה מעולה – תבואי לראות.
לא קנינו מזרון – כי המידה שלנו היא במידה אירופאית וכאן מוכרים במידות אמריקאיות – מה שאומר ששוב יישאר רווח בין המזרון למיטה. אנחנו מחפשים איפה קונים מיטות אירופאיות. ולגבי סלון ופינת אוכל – אנחנו מחכים שמאיה תגיד לנו מה לקנות..
למה כל הדווחים שלך מתחילים עצובים ומסובכים ולבסוף נעשים שמחים,, כל הכבוד על האוטו והעיקר תעשו חיים,
אולי סוף סוף תקנו כבר מזרונים.
למה להיגד עצובים ומסובכים? אני מציינת עובדות בדר"כ בתחילת כל פוסט. זה שאנחנו אנשים לא רציניים ולא מצליחים להתקדם עם סידור הבית ואירגונו – זה לא עצוב, זאת עובדה בשטח. אבל הכי חשוב שבסוף זה שמח, לא?
הפוסט הזה ממש ריגש אותי.
🙂